המערכה מול חמאס השפיעה באופן דרמטי ובלתי נמנע על הזירה הפוליטית, אבל אי אפשר להתחמק מהשאלה אם קיימת גם השפעה הפוכה, ושיקולי הפוליטיקה מקרינים על משך המערכה והתנהלותה. המתקפה המשולבת של חמאס ושל פורעים מקרב ערביי ישראל הועילה באופן לא מכוון גם לאינטרס הפוליטי של נתניהו, וסיכלה את ממשלת השינוי. בשמאל יש מי שמאשימים את ראש הממשלה בחימום הגזרה ובחרחור המלחמה, אבל מי שעקב אחרי סדר האירועים ראה שנתניהו דווקא התקפל בניסיון למנוע עימות, גם אם בצד השני פירשו את צעדיו כחולשה שרק העצימה את התוקפנות. הסרת המחסומים בשער שכם, נעילת שערי הר הבית בפני יהודים והסטת ריקוד הדגלים ממסלולו – רק אחרי כל אלו הגיעו האולטימטום של חמאס ושיגור הטילים אל ירושלים.
זו מערכה שנכפתה על ישראל בעיתוי רגיש במיוחד – בין שתי ממשלות – והיא נוהלה כנדרש. שותפותו של גנץ במערכה כשר הביטחון סייעה לאמון גם במחנה מתנגדי נתניהו, וגם העדכון והתדרוכים שהעבירו ראש הממשלה ושר הביטחון ליאיר לפיד, שמחזיק כעת במנדט להרכבת הממשלה, סייעו לכך. ועדיין, לגבי המשך הלחימה ובעיקר משך הלחימה דרושה זהירות כפולה. ההתאמה – גם אם ללא קשר סיבתי – בין התמשכות המבצע בזמן ימי המנדט האוזלים של לפיד ובין האינטרס הפוליטי של נתניהו מחייבת שקיפות בקבלת ההחלטות, ומקום נרחב מהרגיל לעמדות המקצועיות של צה"ל והרמטכ"ל.
לא מספיק לנהל את המערכה בניקיון כפיים ובענייניות. יש גם להראות זאת לציבור הישראלי, שתומך ברוב עצום בעמידה הנוקשה מול חמאס אבל חצוי בנוגע להנהגת נתניהו. את ההחלטות הגדולות לגבי עזה – בין אם זו הרחבת המבצע בפעולה קרקעית, ובין אם הסדרה ארוכת טווח – צריכה לקבל הממשלה הבאה לאחר שתושבע, ולא ממשלת מעבר נטולת מנדט, תרתי משמע. הממשלה הזו, שייתכן שבנימין נתניהו יעמוד בראשה, תצטרך לבחון מחדש גם את מדיניות הממשלה היוצאת מול חמאס: היחס לעזה כ"יתוש" שהמאבק בו מסיח את הדעת מ"הנמר" בלבנון ובאיראן; אספקת מזוודות הכסף מקטאר מדי חודש; וההחלטה שלא לפגוע בזמן אמת בהתעצמות חמאס – באמצעי הייצור, ברקטות הנצברות ובמנהרות הנחפרות – אלא רק לאסוף את המודיעין עליהם.
בימי המערכה האחרונים, במקביל להנמכת הלהבות לקראת הפסקת אש בלחץ בינלאומי, ניכר דשדוש מסוים. המטרות העיקריות כבר מוצו על ידי חיל האוויר, ונראה כי המרדף אחרי תמונת ניצחון ממוקד כעת בהמתנה לראשו של אחד משלושת הבכירים: מוחמד דף, יחיא סינואר או מרואן עיסא. גם בעניין הזה ההדלפות שיצאו ממערכת הביטחון היו תמוהות: דף לא הזדקק לדיווח על כך שמערכת הביטחון חושבת ש"יש סיכוי שנגיע אליו בקרוב" כדי להיות דרוך, אבל קשה לראות כיצד התראה כזו מסייעת ללכידתו. גם פרסום הידיעה על שני ניסיונות התנקשות כושלים במהלך המבצע רק מגדיל את המיתוס וההילה סביב דף, ומציג את מגבלות המודיעין והיכולת הישראלית להגיע אליו, בינתיים. ייתכן שהקשקשת המרובה בעניין דף היא חלק מלוחמה פסיכולוגית מחוכמת, אבל אפשר רק לקוות שקהל היעד שלה הוא ראשי חמאס בעזה, ולא הציבור הישראלי.
אם הפסקת אש תיכנס לתוקפה לפני שבת, ליאיר לפיד יישארו 12 ימים למנדט. ברוטו. זה פרק זמן לא קצר, אבל גם לא ארוך דיו להשכיח את מראות המלחמה והפרעות ברחובות הערים המעורבות. יו"ר יש עתיד מתכוון לנסות להחיות את ממשלת השינוי במהלך בזק, לקראת תום המנדט שלו. השאלה היא אם בנט ועבאס יהיו מסוגלים לרתום לכך את סיעותיהם.
יו"ר ימינה אמנם הודיע ששותפותו ב"גוש השינוי" ירדה מהפרק – הן בשיחות טלפון לראשי המפלגות בגוש והן לחברי סיעתו – אבל לציבור הישראלי הוא לא מסר הודעה רשמית על כך. לא בפוסט, לא בציוץ, לא בריאיון בטלוויזיה. הופעותיו המתוקשרות הרבות מוקדשות כולן למסע ריאיונות נמרץ בתקשורת הבינלאומית כדי להציג את עמדת ישראל מול חמאס, ולא בעיתונות הישראלית. גם כשנשאל על פוליטיקה פנים־ישראלית הוא מתחמק בנימוס ומגבה את נתניהו. ייתכן שבכך הוא משאיר לעצמו פתח לחזור ולדון עם לפיד על ממשלת רוטציה.
גם מנסור עבאס, שהודיע על השעיית המגעים, לא שולל בשיחות סגורות את שותפות רע"ם בממשלה עתידית. כעת הוא נלחם על חייו הפוליטיים גם בתוך ביתו שלו ובתנועה האסלאמית, אבל נראה שאינו מתכוון לסגת. ההתייצבות שלו בבית כנסת בלוד וההודעה שיפעל לשיקום בתי הכנסת שנשרפו בידי הפורעים, מרחיקה לכת יותר משעשה כל מנהיג ערבי־ישראלי לפניו.
בינתיים פורסמו השבוע הצעות שהציע הליכוד (והכחיש זאת) לגנץ, לסער ולבנט. לכל אחד מהם הוצע להיות הראשון ברוטציה עם נתניהו לתקופה של כשנה וחצי, אבל שלושתם פקפקו. ההצעה הקורצת להיכנס ללשכת ראש הממשלה (על המעון בבלפור, וכן על יחסי החוץ עם המעצמות והשליטה בשב"כ ובמוסד, נתניהו לא מוכן לוותר גם בתקופה שיהיה ראש הממשלה החליפי) נדמית להם כניסיון להתל בשותפי גוש השינוי. בכל מקרה, ההחלטה לא תתקבל תחת אש ותחת המנדט של לפיד. ההצעות יהפכו מעשיות בתקופת 21 הימים של הכנסת, שבהם כל ח"כ שיציג 61 חתימות יוכל להרכיב ממשלה.
מסלול נוסף הוא מסלול העריקים: במסגרת הלחץ על בנט לפרק את מיזם השינוי טענו נתניהו וסמוטריץ' שאם בנט יתחייב להצטרף אליהם, לפחות שני ח"כים נוספים מתקווה חדשה או כחול לבן יצטרפו אליהם וישלימו את 61 האצבעות הדרושות לממשלת הימין. בנט בא. עכשיו תורם להציג את העריקים שהבטיחו, בטרם נידרדר שוב לבחירות.
מערכת בחירות אחת תתקיים בכל מקרה כמתוכנן, ביום פקיעת המנדט של לפיד, שהוא גם יום הבחירות לנשיאות המדינה. באופן נדיר למדי, רק שני מועמדים יתייצבו על המגרש: יצחק הרצוג מול מרים פרץ.
הרצוג, שנחשב למועמד המוביל, ביקש לייצר תמונת ניצחון ולהגיש שלושים חתימות של ח"כים שתומכים בו, פי שלושה מהרף הדרוש כדי להתמודד. ברגע האחרון החליטו במפלגות הערביות לא לחתום לאף מועמד, ושלושה חותמים מימין התבקשו להעביר את חתימותיהם למרים פרץ וליהורם גאון, שכמו פרופ' שמעון שטרית וח"כ לשעבר יהודה גליק לא הצליח בסופו של דבר להגיע לרף עשר החתימות הדרושות. הרצוג הסתפק ב־27 חתימות, אבל הפגנת הכוח ברורה. כבר שנה וחצי הוא מועמד לנשיאות במשרה מלאה; אין בר מצווה, יום הולדת, שמחה או שבעה של ח"כ שהוא מפספס. מדלג, לוחץ ידיים, מחמיא. הוא מחובר ומקושר, סגור עם החרדים, עם הערבים, עם בכירים בימין ובשמאל. פוליטיקאי מקצועי במובן הטוב של המילה, עם כישורים שימושיים מאוד למי שרוצה להיות נשיא, וכמובן עם ייחוס מפואר.
למרים פרץ יש שבועיים להדביק את הפער. היא נהנית מאהדה ציבורית גדולה אבל עליה לזכור שהבחירה לא תלויה בציבור אלא ב־120 חברי כנסת, בבחירות חשאיות מאחורי הפרגוד. לייקים בפייסבוק ותמיכה של ידוענים אינם דרושים לה כעת, אלא פגישות אישיות ומרגשות עם כל חברי הכנסת, והעברתם לתמיכה בה, דווקא מתוך ניצול עמדת החסר שלה. פרץ לא הייתה רוצה להיות מועמדת הימין. היא רואה בעצמה ובצדק דמות כלל־ישראלית, אבל אנשיה עדיין מקווים להשיג תמיכה רשמית של הליכוד.
באופן מוזר, אף שהליכוד היא המפלגה הגדולה בכנסת והימין נהנה מרוב ענק, המחנה הלאומי לא הציב מועמד נגדי רשמי ליו"ר מפלגת העבודה לשעבר. הרצוג מוכשר ואהוד, וגם בימין רבים רואים בו מועמד טוב לנשיאות שיסייע לתמרון הבינלאומי הדרוש מול ארה"ב; אבל אחרי קדנציה נשיאותית מתוחה וסוערת, ובה ביקורת רבה מימין ומסביבת נתניהו על התבטאויותיו ומהלכיו של ריבלין, יכולנו לצפות שנתניהו יקדם מועמד משלו למשרה הרמה. נכון לעכשיו מתברר שהרצוג, שהתמודד מול נתניהו בבחירות 2015, הוא המועמד המועדף על ראש הממשלה.
בכנסת אפשר לשמוע סיבות מגוונות – החל בחשש של נתניהו לקדם לתפקיד הממלכתי הרם ביותר דמות ימנית שעלולה להאפיל עליו, עבור ברצון להשאיר את אפשרות הנשיאות פתוחה עד הרגע האחרון, באופן שמנע מכל מועמד ימני אחר לצבור מומנטום, וכלה בשיקול אפשרי נוסף: עוד רחוקה הדרך, אבל אם בנימין נתניהו יזדקק לחנינה נשיאותית, הנשיא ה־11 של מדינת ישראל יהיה זה שיעניק אותה. דווקא הרצוג, מועמד משמאל, יוכל להרשות לעצמו להיות נדיב יותר מאיש ליכוד. אחרי שניסה לסכל את בחירת הנשיא הקודם וכשל, חבל להסתכסך גם עם הנשיא הבא.
