אשר יגורנו בא לנו. כבישים ראשיים בנגב המזרחי נחסמים בגלל פורעים בדואים שמשליכים אבנים ומפילים עמודי תאורה. ערים גדולות כמו דימונה וערד הופכות לנצורות דה־פקטו בשעות הלילה. אנשים המבקשים לנסוע מירוחם לבאר־שבע, דואגים לוודא קודם בקבוצות הווטסאפ שהכבישים פתוחים ושקטים. אחיות בבית החולים סורוקה מחליפות משמרות לילה במשמרות בוקר כדי להגיע בבטחה לעבודתן. תושבים מערי ויישובי הנגב מתארגנים לנסוע בשיירות על הצירים, כמו בגוש עציון הנצורה של 1948.
הזהרנו מהתסריט הזה שנים ארוכות. בינואר 2002, לאחר יידוי אבנים על ידי בדואים על הכביש בין ירוחם לבאר־שבע, פרסמתי על כך מאמר בעמוד הראשון של עיתון "נקודה". בין השאר כתבתי שם: "אפשר להמשיך ולהתעלם… האינתיפאדה הבאה בדרך, ושלא תגידו שלא הזהרנו. הכתובת הייתה על הכביש". אגב, "ידיעות אחרונות" הכתיר את המאמר הזה כגזעני, ואני זומנתי להגן עליו בערוץ 2 בתוכנית בוקר של ירון לונדון. להפתעתי, הוא הצדיק את האזהרה.
רשימת האשמים בהתפרצות האלימה בחברה הבדואית ארוכה. היא מתחילה קודם כול בפורעים עצמם. אין שום סיבה שתצדיק אלימות וסיכון חיי אדם. הבאים בתור הם מערכות האכיפה והמשפט החלשות והסלחניות. כשלא מטפלים בחומרה בעבירות "קטנות" של גביית דמי חסות, פשיעה חקלאית, הברחת סמים והשחתת רכוש ציבורי, מקבלים בהמשך אבנים ויריות מנשק חי. כשמערכת המשפט מקילה עם עברייני רכוש, היא תקבל אותם שוב, הפעם במעשי טרור.
כתבתי כאן לא מעט על הצורך למצוא את הדרך לחיים משותפים של יהודים ובדואים בנגב. לא שיניתי את עמדתי, אבל כדי לחיות ביחד צריך קודם כול לחיות
והאשמה רובצת גם על ממשלות ישראל ועל העומד בראשה ב־12 השנים האחרונות. גם אם המשטרה תפעל בנחישות מול מפירי החוק, בתי המשפט יחמירו בענישת העבריינים, והמנהיגות הבדואית תוקיע מתוכה את פורעי החוק – כל זה לא יספיק, ללא טיפול בסוגיה הסבוכה של הסדרת ההתיישבות בפזורה הלא חוקית של החברה הבדואית.
כ־90 אלף אזרחים בדואים חיים בפזורה. מדינת ישראל מפתחת עבורם בעשור האחרון אלפי מגרשים לבנייה, אבל רוב המגרשים הללו עומדים ריקים. לתושבי הפזורה יש זמן, כי מולם עומדת ממשלה מגמגמת וראש ממשלה שחושש להציב דד־ליין ולהכריע. מדי פעם המדינה הורסת מבנים בלתי חוקיים, שנבנים מהר מחדש, אבל אין לוחות זמנים. אין תאריך יעד להסדרה של יישובים שלאחריו יתקיים פינוי, ברצון או שלא ברצון. וכשאין הכרעה ואין לוחות זמנים, הפזורה הופכת לאקס־טריטוריה, המשילות נחלשת, והאנרכיה גוברת.
כעת נדרשים כמה צעדים. השלב הראשון הוא בלימת הפורעים והשבת הביטחון לכבישים. כמו במקומות אחרים בארץ, גם בנגב המזרחי נדרשו למשטרה ולמג"ב כמה ימים להתעשת. מה שסייע להם להתעורר היו היוזמות האזרחיות. תושבים מאזור דימונה, ירוחם ורמת־הנגב הקימו "סיירת כבישים", חמ"ל ליווי אזרחי רכוב בשעות הלילה בכבישים. בכל לילה יצאו סיורים על ציר 25 ועל ציר 40, שכללו שלושה רכבים עם לפחות אדם אחד חמוש. המסיירים הכריזו מראש שיפעלו בהתאם לחוק, ועדיין, המשטרה וראשי הרשויות נלחצו מהיוזמה האזרחית והיא עוררה אותם להגביר נוכחות ופעילות בכבישים. ייתכן שגם המפגש של ראשי הרשויות בנגב ביום חמישי שעבר והגינוי הנחרץ שיצא משם לאלימות, תרם להרגעת השטח.
השלב הבא צריך לכלול מעצר של כל הפורעים, העמדתם לדין, החמרה בענישתם ואיסוף הנשק הבלתי חוקי שמופנה גם פנימה לתוך החברה הבדואית. השלב שלאחר מכן צריך להיות הסדרה של הפזורה. אי־אפשר להיענות לכל התביעות והדרישות של הבדואים ולהכשיר כל פזורה. מצד שני, יש מקומות בנגב שבהם האינטרס של כל הצדדים הוא הסדרת ההתיישבות הקיימת במקומה, אפילו אם לא הוקמה כחוק. צריך לקבל הכרעה ולחתור להסדרה, כמה שיותר בהסכמה. אחרי ההכרעה יש להציב תוכנית סדורה עם תאריכים, שבסופם יבוא פינוי.
מריחת הזמן של המדינה, בהובלת נתניהו, עובדת לרעת כל הצדדים. המגזר הבדואי הולך וגדל, הפזורה מתרחבת, אובדן השליטה גובר, ואת התוצאות חווינו השבוע.
לא הולכים לשום מקום
ביום ראשון שעבר, לפני שפרצו המהומות, ישבנו קבוצת תושבים מירוחם לסעודת איפטאר משותפת עם שכנינו הבדואים מכפר רחמה. ירוחם ורחמה שומרות על יחסי שכנות טובים כבר עשרות שנים, ואלה נשמרו גם בשבועיים האחרונים. עם תחילת הפרעות פרסמה ראש מועצת ירוחם טל אוחנה סרטון משותף שלה ושל הרב של ירוחם, הרב יצחק שלו, עם מנהיגי רחמה. מנהיג רחמה, השייח' עודה זנון, גינה בסרטון את מעשי הבריונות של הפורעים בנגב. "כששמענו את כל הבלגן מסביב, דיברנו עם כל הצעירים. מנהיגות היא מנהיגות שמרגיעה את השטח, ולא כזו שנעלמת ברגע שיש בעיות", אמר. זנון גם קרא להקמת משמרת משותפת של יהודים ובדואים למאבק נגד תופעות של פרוטקשן.
מדינת ישראל, בתיאום עם מועצת ירוחם, תכננה לפני מספר שנים להקים יישוב מוסדר עבור תושבי רחמה לצד ירוחם, אך חזרה בה, וחבל. תנועת רגבים נאבקת בהסדרה הזאת, אף שמדובר במודל ראוי שכולל פינוי בהסכמה של אוכלוסייה עם הנהגה חיובית, במחיר קרקעי זעום. רגבים גם התנגדו להקמת בתי ספר לילדי רחמה.
בשנים האחרונות כתבתי כאן לא מעט על הצורך למצוא את הדרך לחיים משותפים של יהודים ובדואים בנגב. לא שיניתי את עמדתי, אבל כדי לחיות ביחד, צריך קודם כול לחיות. תחת מטחי אבנים קשה לדבר על חיים משותפים, אבל אחרי שעשרות או מאות הפורעים והעבריינים יטופלו בחומרה, עדיין יישארו כאן עוד 260 אלף תושבים בדואים שרובם רוצים לפתוח את עיניהם בבוקר ביישוב מוסדר, לצאת לעבודה חוקית ולגדל את ילדיהם בשקט. יהודים שמדמיינים בוקר אחד שבו הם יקומו והאוכלוסייה הבדואית תיעלם מהנגב, יכולים להמשיך לחלום. אף אחד לא הולך לשום מקום. יהודים ובדואים ימשיכו לחיות יחד בנגב, לחלוק את אותם מרכזי קניות בבאר־שבע, לנסוע באותם כבישים ולקבל טיפול רפואי באותו בית חולים.
יש עם מי לדבר בחברה הבדואית, ולא רק ברחמה. יש עם מי לעבוד על עתיד משותף טוב יותר. אני מכיר אישית רבים מהם. בשטח כבר יש יוזמות חיוביות שצריכים להמשיך לעודד, אבל קשה לדבר על זה עכשיו, כשסימני הפרעות עדיין בצידי הכביש.
