בפעם הקודמת, באינתיפאדת אל־אקצה, זה נמשך שלוש שנים. אהוד ברק סגר את הר הבית ליהודים אחרי עלייתו של אריאל שרון להר בערב ראש השנה תשס"א (2000), והשערים נפתחו שוב רק בידי שרון עצמו בהיותו ראש ממשלה, וכשהשר לביטחון הפנים היה צחי הנגבי. נתניהו אינו שונה מברק בהקשר הזה. מבחינתו המקום הזה הוא קודם כול מטרד. עד עכשיו לא העז לסגור את ההר ליהודים בשל המחיר התדמיתי של הצעד הזה בשדה הימני, אבל המהומות הערביות והירי מעזה הם תירוץ מצוין.
ההתקפלות בהר הבית לא תשיג שקט, כמובן. אויבינו מבית ומחוץ הרי קלטו מזמן שאצלנו מוכנים לתת הכול תמורת שקט, ואם כך אין להם שום עניין לספק אותו. אז מחיר השקט הולך ומאמיר, כשהשליטה על שערו החליפי ניתנת בידי הרשויות הישראליות לבריוני השכונה, ממש כפי שאת הביטחון בכבישי הנגב הפקידה המשטרה בידי הבדואים.
הטעות של נתניהו ושל כל סדרת היועצים המקיפה אותו היא שהמושג "כבוד לאומי" לא מופיע במונחון שלהם. כשראש הממשלה סגר את הר הבית לעליית יהודים ביום שחרור ירושלים ואפשר השתוללות חופשית של חמאס בו, כולל השלכת בקבוקי תבערה ממנו אל כביש העופל, הוא עשה זאת במחשבה שהמחווה שנקט תרגיע את השטח, אבל זו מחשבה מוטעית שרק גורם זר ומנוכר לקודשי ישראל ולהוויה המזרח־תיכונית גם יחד היה יכול לטעות בה. כי בסגירת ההר דווקא בפני יהודים ודווקא ביום הזה, נתניהו תדלק בחדלונו את האנרגיות של החמאס ושדרג את מעמדו בעיני ההמונים המוסלמים כפי שהארגון הרצחני לא היה מצליח לעולם לעשות בעצמו.
בצעד הזה הוא העניק לאויב אישוש למיתוס קורי העכביש הטוען שהציונים הם לא יותר מאשר צלבנים מודרניים, נטע זר שלעולם לא ישתלב במרחב, עם שעייף מלהיאבק על שלו. נתניהו אישר בכך את התחושה הרווחת שישראל למעשה כלל לא שחררה את הר הבית בששת הימים. ואם זה המצב בהר הבית, מה יאמרו בלוד, ברמלה, ביפו ובעכו? ומה הפלא שגם נסראללה מחמם מנועים על גבול הצפון?
אם הימין יוסיף להיות רדום, סגירת הר הבית ליהודים עלולה להימשך שנים. בפעם הקודמת, באינתיפאדת אל־אקצה, זה נמשך שלוש שנים. אהוד ברק סגר את הר הבית ליהודים אחרי עלייתו של אריאל שרון להר בערב ראש השנה תשס"א (2000), ושעריו נפתחו מחדש רק בידי שרון עצמו בהיותו ראש ממשלה
הנטייה המתנשאת להתעלם מדרישות חמאס החצופות לגבי הר הבית (לסלק משם כליל גם את המשטרה) בלי להבין שהחמאסניקים לא יוותרו ולא יתקפלו, הסירוב להבין שאת עזות המצח לדרישה המופרכת הזו שאב חמאס מהסגירה בהתנדבות של ההר לכניסת אזרחים יהודים, הסירוב להכיר בהר הבית כסמל המאבק כולו – מה שנאמר בגלוי מפי האויב אבל אף פעם לא מפינו – יוביל לכך שהמלחמה הזאת, מלחמת יום ירושלים, לא תסתיים אלא תתמשך עוד ועוד ותגבה מחיר הולך ורב עד לרמה בלתי נסבלת, אם לא הגענו לרמה כזו כבר לפני שנים.
סגירת ההר לעליית יהודים מזכירה בהרבה מובנים את התהליך שעברו מגורשי גוש קטיף. גזירת הגירוש הרי לא נולדה בקיץ 2005 אלא שנים קודם לכן. זה החל באוסלו, שאילץ את הגורמים בשטח לפתוח במסע התמגנות, שדרש מצידו משאבים הולכים ורבים עד לרמה מופרכת ובלתי אפשרית. כל זה לווה בתהליך מקביל של דה־הומניזציה לתושבי הגוש, שהפכו בהדרגה מנכס לנטל, למטרד, לאיום ביטחוני ולמי שאינם אזרחים שווי זכויות.
בתור מי ששירת כחייל סדיר בנצרים, בדוגית, בניסנית ובאלי־סיני אני זוכר שתהיתי איך אפשר לגדל ילדים ביישוב שבאורח שגרה תושביו רשאים להגיע לבתיהם רק בשיירות ממוגנות שצולחות את הדרך ליישוב בדהרה בלי לעצור. אני גם זוכר שהיחידים שהיו זכאים ליהנות מחוף הים המופלא של דוגית היו חיילים שהחנו על שפת הים את הנגמ"ש שלהם, להפסקת קפה למרגלות דלת הפלדה.
ואם לא היה די בכל הטירוף הביטחוני היומיומי הזה, תושבי חבל עזה נאלצו אז לספוג כאמור מטר חרפות, גידופים והשמצות כחלק מרצח אופי בלתי פוסק בתקשורת. הם נשאו את עלבונם בדממה, הרכינו ראש עד יעבור זעם והיו מוכנים לספוג את כל זה לנצח, ובלבד שיותן להם להמשיך לגור בבתיהם. אבל כאשר ההגדרות הישראליות והאילוצים שחייבה תחזוקת הסכמי אוסלו הביאו לכך שלצורך שמירת נצרים לבדו נדרש כוח בהיקף המתקרב לחטיבה – נחתם סופית גורל החבל.
וכך, אחד לאחד, גם לגבי הר הבית. עולי הר הבית, הציבור החבוט בישראל, הושווה לדאעש לא בהארץ אלא בעיתונות הימין. דמו הותר ובתקשורת החרדית הומלץ למחבלים לפגוע רק בו ולא ב"חפים מפשע" שאינם עולים להר. את העולים להר, ורק אותם, מותר להפלות לרעה על בסיס גזעי. זהו ציבור שלא זכאי לחירויות יסוד דמוקרטיות ובג"ץ לעולם לא יפסוק לטובת חופש הפולחן וחופש הגישה שלו למקום הקדוש בעולם.
התרגלנו, עולי ההר, להרכין ראש ולספוג בדממה כל ביזיון. התרגלנו שלמוסלמים מותר להיכנס למתחם דרך תשעה שערים שפתוחים במשך כל היממה כמעט, אבל לכל השאר מוקדש שער אחד בלבד שנפתח לכל היותר לארבע־חמש שעות ביממה, חמישה ימים בשבוע, לא כולל חגים אסלאמיים, ימי זעם וסתם מועדים "רגישים". נשאנו בדממה את החרפה שבמסגרתה גם בשער הכניסה היחיד המוקדש לכל מי שאינו מוסלמי, יהודים בעלי חזות דתית הופרדו מכל השאר והורשו לעלות אל ההר במסלול מפוקח בלבד, מסלול חונק, בתוספת שלל איסורים שלא קיימים בשום ספר חוקים, כשמשטרת ישראל האמונה על שמירת החוק מפירה בו בדרך קבע ובסיטונות עקרונות יסוד דמוקרטיים מפורשים.
התרגלנו לאיסור לסטות מהמסלול, להתעכב מעט בהליכתנו, לעצור לצלם, לשתות מהברזיות, לשבת שלא במקום שהותר לנו מראש, להתפצל מהקבוצה, להיכנס לשירותים בהר השייכים למוסלמים בלבד. התרגלנו לכך שמותר לצלם אותנו לאורך כל הדרך כאילו היינו פושעים. הובהר לנו שמצופה מאיתנו לציית לכל גחמה של שוטר ושגם נענוע קל או מלמול עלולים להיות עילה לעיכוב, להרחקה ממושכת מההר, לכתב אישום.
התרגלנו לכך שגשר המוגרבים, גרוטאת העץ הזמנית בת 17 השנים, אינו מוחלף כי בירדן לא מסכימים. שהוצאת 400 משאיות עפר מאורוות שלמה עוברת בלי העמדת איש לדין, אבל חתן יהודי שנטל מעט עפר כדי להניח על ראשו בחופה מועמד לדין על פגיעה בעתיקות. שגלאי המתכות היחידים בשערי ההר נמצאים דווקא בשער שדרכו נכנסים היהודים, למרות כמה וכמה פיגועי ירי ודקירה אסלאמיים ואף שההר הוא מוקד תסיסה ערבי בלתי פוסק. שבהר הבית מונפות כרזות תמיכה במוחמד דף, אבל הנפת דגל ישראל בו היא סיבה למעצר.
הורגלנו, אולפנו, וחלקנו אף יצאנו מגדרנו כדי לשבח הקלה זעירה כזו או אחרת במדיניות המטורפת הזאת. אבל בשביל המדינה העלאת יהודים להר הפכה לנטל כבד מדי. כעת, כשההר נעול, אסור שהמאבק המתגבש למענו יתמקד בדרישה לחזור אל ההר לפי התנאים ששררו בו עד סגירתו לפני 18 יום. אם חמאס מציב כתנאי להפסקת אש את הוצאת המשטרה מהר הבית, אנחנו צריכים לדרוש להפסיק את מדיניות הקו־קלוקס־קלאן. יש לאפשר גם ליהודים חופש גישה אליו מכל עשרת שעריו, לאפשר בו חופש פולחן ולהכיר בהר הבית סוף־סוף כמקום קדוש לעם היהודי, מעמד שכיום זוכים לו בישראל אתרים דוגמת קבר רשב"י במירון, קבר שמעון הצדיק ויד אבשלום. אם כל מה שנדרוש יהיה לחזור להר לפי כללי המשחק הקיימים, אלה שקבע הווקף, זה יהיה עלוב מאוד וכנראה גם לא ייענה. סגירת ההר הנוכחית בפנינו זועקת שתם זמנם. מוכרחים להתקדם.
מקור ראשון שיגר שאלות בעניין סגירת ההר לראש הממשלה. שאלנו אותו מדוע נסגר הר הבית לעליית יהודים ועד מתי יישאר המקום סגור. תהינו גם מדוע נועלים את שערי ההר דווקא בפני הציבור שהוא קורבן האלימות בהר ובארץ, ומדוע למוסלמים ההר נותר פתוח. האם אין בכך מתן פרס לטרור, הוספנו ושאלנו. והאם נתניהו אינו חוזר בכך על מעשהו של אהוד ברק שסגר את ההר ליהודים למשך שלוש שנים בזמן אינתיפאדת אל־אקצה?
והתגובה, מפי "גורמים בלשכת ראש הממשלה": "ראש הממשלה נתניהו פועל באחריות תוך ראיית התמונה הכוללת בעת קבלת ההחלטות. בניגוד לנטען, גם בעבר, לאחר שביקורים נעצרו זמנית, כשהם חודשו הם הגיעו למספרי שיא של מבקרים יהודים בשנים האחרונות. ההחלטה התקבלה בהתאם להמלצות גופי הביטחון הרלוונטיים".
