אודה ולא אבוש, האירוויזיון אף פעם לא היה כוס יין הפטישים שלי. וזה לא כי מוזיקה לא מדברת אליי, אלא כנראה בגלל שהיא כן. שהרי בינינו, בלי שעקיבא נוביק ואסף ליברמן שומעים, מה לתחרות הזו ולמוזיקה, או לכל דבר שמצדיק שידור של כמה שעות בטלוויזיה. יש בה הכל חוץ מזה – תלבושות משונות, ריקודים מעוצבים, הרבה טראש ולא פחות מזה סגירת חשבונות בין מדינות עוינות וטובות הנאה נקודתיות שעוברות מעל השולחן בלי להתבייש ולו לרגע, וכן אני מדבר עליכן, יוון וקפריסין.
אלא שאם בשנה ממוצעת אני מחכה להופעה של המשלחת הישראלית ואז שוקע בעולמי עד למחרת בבוקר עת יומן הבוקר מודיע על התוצאות, השנה דווקא צפיתי. וצפיתי בהכול. מהשיר הראשון ועד לאחרון, מהצבעת השופטים ועד להחלטת הקהל בבית. וכששאלתי את עצמי למה, התשובה הייתה די ברורה: רק לפני שבוע היינו כולנו אמורים לעמוד על רגל אחת כמצוותו של החמאס. עד לפני יומיים היינו כולנו שבויים בלופ טלוויזיוני אולפני אינסופי, טרחני ומשמים של גנרלים, פוליטיקאים ופובליציסטים שמלהגים וטוחנים שוב ושוב את הכלום ושום דבר שהם יודעים על הלחימה, על החתירה להפסקת אש, על השפעת כל זה על ממשלת השינוי והמרוץ לנשיאות, ובאמת שנמאס. והנה, זה נגמר – על תוצאות הסבב אפשר לדבר מאוחר יותר – ולנו יש בינתיים כמה שעות של אסקפיזם מוחלט מהמציאות המזרח תיכונית הזו. במקום דיווחים מאשקלון, מטאל מפינלנד; במקום מהומות בעכו, שיר חסידי מודל 2021 מאוקראינה; תודו שמדובר בתחליפים לא רעים שכדאי לאמץ בסבב הלחימה הבא.
העובדה שחצי הגמר שבו השתתפה עדן אלנה מישראל התקיים תוך כדי סבב הלחימה, ובכל זאת עלינו ממנו לגמר באופן בלתי צפוי, הוסיפה עוד ממד חיובי של אסקפיזם בריא לתחרות הלא באמת חשובה אך הנצפית־מאוד הזו. הנה כי כן, התמוגגנו, האירופים בכל זאת יודעים לעשות הפרדה בין פוליטיקה ותרבות, והייתה אפילו איזו מחשבה שבזכות הפסקת האש – והשיר המצוין – ישראל תתברג גבוה בגמר. ובכן, זה לא קרה. סיימנו במקום ה־17, אחרי שירים הרבה יותר גרועים. אבל לפחות יכולנו להסתכל מלמעלה למטה ולראות מדינות שהצליחו עוד פחות, ולהבין שאולי אנחנו לבד בעולם אנטישמי, אבל את הבריטים שונאים באירופה יותר. היש נחמה גדולה מזו בימים שכאלה?
