זה מעולם לא היה יכול להיגמר אחרת.
מרגעיו הראשונים של הסבב האחרון ברצועה, יחד עם המיירטים של כיפת ברזל, שוגרו לשמיים גם מאות קריאות לוחמניות נגד עזה ונגד ממשלתנו שלנו. "לכתוש את עזה", דרש ח"כ בצלאל סמוטריץ' בהודעה שהופיעה יותר מפעם אחת. "לכתוש אותו (את חמאס, א"ש) מהאוויר עוד ועוד עד שהוא יירד על הברכיים, ואז להמשיך ולכתוש עד שהוא ירים דגל לבן, וגם אז להמשיך לכתוש עוד ועוד ולהפסיק חד־צדדית פשוט כשלא יהיה יותר מה לכתוש". הדברים החביבים הללו עוד נשמעו מתונים יחסית – בכל זאת, סמוטריץ' לא תמך בכניסה קרקעית לעזה, אלא בסך הכול שחיל האוויר יפזר עליה מנות גדושות של טילים, פצצות ופגזים כמו ישראל כ"ץ עם תקציבי אבטלה. אחרים המזוהים עם המחנה הניצי דיברו במושגים חריפים הרבה יותר – מכיבוש מלא של הרצועה ועד הרג רנדומלי של תושביה שיכפה כניעה.
בקולות השקולים במחנה "לכבוש את עזה־להרוג את החמאסניקים" אפשר לשמוע היגיון, אפילו הרבה ממנו. אנחנו היהודים אוהבים להרגיש מיוחדים, אבל האמת היא שבעיית עזה ממש לא ייחודית לנו. מיליציה שפועלת מתוך אוכלוסייה אזרחית ומנהלת מלחמה א־סימטרית עם מדינה ריבונית זו תופעה מתועדת ומוכרת עוד לפני שאיסמעיל הנייה קיבל את הבקבוק הראשון שלו. מיליציות, צבאות מורדים, ארגוני טרור ודומים להם מופיעים שוב ושוב בהיסטוריה, וכך גם האופן שבו מתמודדים איתם: אדמה חרוכה. הפעלת כוח עז נגד האויב מתוך מטרה ברורה להרוג את לוחמיו, להשמיד את תשתיותיו ולכבוש את עריו. זה ברוטלי, ובדיוק מהסיבה הזו זה אפקטיבי.
"מלחמה היא גיהינום", קבע ב־1864 וויליאם ט. שרמן, גנרל אמריקני, שבמהלך המאבק מול כוחות הדרום במלחמת האזרחים יצר תבנית מוקדמת ל"מלחמה כוללת" שהעולם למד להכיר מקרוב בשנים שלאחר מכן. ציטוט מפורסם פחות אך חד יותר של שרמן היטיב לתאר את המצב: "מלחמה היא אכזריות. אין שום תועלת בלנסות לבצע בה רפורמה. וככל שהיא תהיה אכזרית יותר, כך היא תיגמר מהר יותר".
לא "כתישה" כזו או אחרת, אלא הריגת לוחמיו של חמאס, השמדת תשתיותיו וכיבוש כולל של רצועת עזה כנראה יפתרו את רוב הבעיות הביטחוניות שלנו באזור הזה. אבל הבעיה מעולם לא הייתה אסטרטגיה – כל קצין עם כמה ארונות על הכתף אמור לדעת איך מביסים ארגון טרור שמסתתר באזור אורבני. הבעיה היא היכולת והרצון להוציא לפועל מהלך כזה. וכנראה שבישראל 2021 אין שום רצון לעשות את זה. אולי זה הגיוני, אולי זה פשע, אבל לפחות בואו נפסיק לנסות למצוא פתרונות יצירתיים ולהכריז הכרזות גרנדיוזיות מול בעיה שהפתרון שלה כל כך ברור. אם לישראל הייתה תמיכה מדינית ואזרחית לכיבוש עזה והיא לא עשתה את זה, הרי שמדובר בעוול. אם לא, באמת לא הייתה לה אפשרות אחרת.
בעיה דומה – או אולי פתרון דומה – מופיעה גם בהתמודדות עם אי־סדר אזרחי בתוך מדינת ישראל. בזמן שכנופיות ערביות הבעירו רכבים, השליכו בקבוקי תבערה ובאופן כללי עשו כל שביכולתן להחזיר אותנו ל"מצב הטבעי" של תומאס הובס, בטוויטר חברי כנסת וצייצנים פופולריים היו עסוקים בשיגור דרישות גרנדיוזיות: לשלוח את הצבא, לירות ללא היכר אל תוך הקהל, ועוד. התסכול שלהם היה ברור – מצב בו ארגון טרור משדל פורעים להשתולל בתוך השטח הריבוני שלך הוא בלתי נסבל. זו הזנחה של תפקידה הבסיסי ביותר של המדינה, וזו לא הפעם הראשונה שנאלצנו להשתמש במילים הללו בשבועות האחרונים (שלום אמיר אוחנה). כן, זו הייתה שערורייה קטסטרופלית, אבל גם במקרה הזה הוצעו פתרונות מיותרים או גרועים לבעיה שכבר נמצא לה פתרון.
גם התפרעויות אזרחיות הן לא דבר חדש או ייחודי. הבעיה מעולם לא הייתה שהמשטרה או מג"ב לא מסוגלים לטפל בכמה אלפי פשיסטים חמושים באבנים, בקבוקי תבערה ולפעמים גם נשק חם. הבעיה הייתה שלא היה רצון לעשות את זה. כשהמשטרה הייתה בלוד לבדה, כולם דרשו את מג"ב. ואז מג"ב הגיעו ודבר לא השתנה. האם באמת היינו יכולים לצפות לתמונה שונה לו רק היו שולחים ללוד לוחמים מחטיבת צנחנים? הבעיה לא הייתה בכוח אדם, הבעיה הייתה באסטרטגיה, או יותר נכון, בחוסר האסטרטגיה.
אבל ישנו הבדל אחד חשוב בין עזה ללוד: לא ברור מה הממשלה באמת הייתה יכולה לעשות בעזה, אבל ברור מה היא הייתה יכולה וחייבת לעשות בלוד, ברמלה, בעכו, ביפו ובכל מקום אחר בו הרימו כנופיות אלימות את ראשן: להיאבק בהן בתוקף, ללא התנצלות וללא גרירת רגליים. הנרטיב של מבצע שומר החומות היה שחמאס הצליח לחבר בין ערביי עזה לערביי לוד. נרטיב שעוד עלול להתברר הוא שגם ישראל השוותה בין ערים ברצועה לערים בשטחה הריבוני – וזו תהיה תוצאה הרסנית.
