המערכה הצבאית ברצועת עזה הסתיימה בהפסקת אש שלמעשה כללה נצירת אש ללא הבנות כלשהן בנושאי מעטפת, על-פי העיקרון "שקט יענה בשקט". מדובר במערכה רביעית שניהלה ישראל נגד חמאס מאז 2007 – השנה שבה השתלט ארגון הטרור על רצועת עזה – וגם הפעם הסתיימה ללא הכרעה ברורה. אולם, הרושם הוא כי ההתכתשות הנוכחית הייתה שונה לגמרי מסבבי לחימה קודמים שניהלו הצדדים, מבחינת השפות השונות שבהן דיברו וחשבו חמאס וישראל לאורכה. אלה ששיקפו תהום רעיונית ומושגית.
בעוד ישראל התאפיינה לאורך הלחימה בחשיבה טקטית־כמותית, חמאס התאפיינה בחשיבה אסטרטגית־איכותנית. הדבר השתקף היטב בדיון הישראלי: דוברי הצבא, הממשלה והפרשנים לענייני ביטחון דנו בעניינים כמו "בנק מטרות" והתמקדות בהישגים כמותיים של הלחימה כמו מספר פעילי חמאס שחוסלו, היקף הרקטות ששוגרו, אורך המנהרות שהושמדו, מספר יירוטי כלי טיס בלתי מאוישים שחדרו מהרצועה, מספר רבי הקומות שהושמד על ידי חיל האוויר וכדומה. מנקודת ראות זו, גם אופי הלחימה, כלומר מערכה עקיפה מן האוויר, נתנה תוקף ועיגנה עוד יותר את החשיבה הישראלית שתלתה את יהבה על ניסיון להשיג כמה שיותר הישגים במשמעות של פגיעה ב"מטרות".
בהיבט הזה, אכן צה"ל עשה עבודה לא רעה. ובכלל, המערכה נוהלה בצורה טובה תוך תיאום בין צה"ל ושב"כ, כאשר גם הדרג המדיני המסוכסך פוליטית בינו ובין עצמו הצליח לשמור על הרמוניה ועל שיתוף פעולה מבורך. חמאס ספג ללא ספק פגיעה רוחבית קשה בהיבט הצבאי, אבל כאן בדיוק קבור הכלב. לא רק שההיגיון הטקטי־כמותי הכשיל את ישראל ביכולת לייצר תוצאה צבאית מוחלטת שאינה ניתנת לפרשנות, אלא שהצד שמנגד ראה את המערכה וניהל אותה דרך היגיון שונה לגמרי שאינו מתמקד ב"ברזלים" וב"מטרות" אלא בתכליות אסטרטגיות מערכתיות.
מנקודת ראות זו, חמאס הצליח מעל המשוער. לא רק שיזם את המערכה עם ירי הטילים על ירושלים ביום חגה ובכך כנראה הפתיע את ישראל (כפי שהודו חלק מבכירי מערכת הביטחון), אלא גם הצליח לייצר אדוות ואפקטים של המערכה מעבר לגבולות הרצועה. הבקיעים שנתגלעו ביחסי יהודים־ערבים בישראל והמהומות בערים המעורבות לצד ההתחממות בגזרת יהודה ושומרון, היו תוצאות לוואי של המערכה ברצועה. למעשה, חמאס הצליח לאחד את המערכת הפלסטינית כולה (בעזה, ביהודה ושומרון ובתוך ישראל) סביב המערכה הצבאית למופע אחיד של טרור ואלימות. בכך הוא פירק לאחר שנים של הצלחה היגיון מפתח במדיניות הישראלית המבוססת על תקיעת טריז בין חלקי המערכת הפלסטינית כדי להחלישה.
אולם, מעבר לכך, חמאס ניהל את המערכה מתוך פרספקטיבה והקשר אזורי ובינלאומי כולל. העמדת ירושלים כמוקד סימבולי של המערכה, בשונה מסבבי לחימה קודמים שהעמידו את סוגיית "המצור" על עזה במרכז הלחימה ומטרותיה, אפשרה לו להתייצב כגורם בראש מחנה הטרור וה"התנגדות" האזורי, כולל על חשבון חיזבאללה. בהיבט הזה קם המלפפון על הגנן. חיזבאללה נאלץ לבלוע במהלך השבוע האחרון ירי של גורמים פלסטינים משטח לבנון לעבר ישראל ולמד בעצמו שיעור בטרור.
חמאס קבע את סדר היום במזרח התיכון כאשר המערכה בעזה לא הייתה עוד "סבב" לחימה מקומי בינה ובין ישראל, אלא ביטוי למערכה גדולה בעלת ממד אסטרטגי המתחוללת במזרח התיכון בין שתי אסכולות רעיוניות שייצגו שני מחנות אזוריים: אחד, האסכולה התועלתנית־פרגמטית של "אנשי המוחות", שישראל התייצבה כחיל החלוץ שלה לצד המדינות העשירות ושונאות הסיכון של האזור. זו אסכולה אשר העמידה במרכזה פוליטיקה הממוקדת בקידום סדר יום כלכלי ועמדה מאחורי "הסכמי אברהם" כמו גם מאחורי תופעת מנסור עבאס, ולמעשה הגדירה את "עסקת המאה" האמריקנית של ממשל טראמפ.
מולה התייצבה אסכולת "אנשי הלבבות" של מחנה ההתנגדות. זו העמידה במרכזה את פוליטיקת הזהות הוותיקה המבוססת על קידום חזונות אוטופיים ומוחלטים המתעדפים את העתיד על פני החיים בהווה. בעשור האחרון רכשה האסכולה הפרגמטית יתרון מובהק במזרח התיכון בחסות הממשל האמריקני, ודומה כי המערכה בעזה הייתה קריאת התיגר עליה מצד אנשי הלבבות ואסכולת פוליטיקת הזהות. זו התאפשרה בשל שלושה גורמים: האחד, שינויי הממשל בארה"ב והסתלקות ביידן וממשלו הפרוגרסיבי ממדיניות קודמו; השני, חולשת המערכת הפוליטית בישראל ובעיקר נתניהו שנתפס כציר אסטרטגי מרכזי ומרתיע; והשלישי, הערכת גורמי ההתנגדות את חולשת המערב (לרבות ישראל) על רקע קשיי התפקוד הפנימיים שלהן לאורך משבר הקורונה.
כך, בעוד העשור האחרון עמד בסימן יציבות ביטחונית יחסית באזור, חולשת גורמי ה"התנגדות" ודעיכת מרכזיות השאלה הפלסטינית, באה המערכה ברצועה כדי לייצר הפיכות במציאות הזו. זו גררה אחריה את כל אנשי פוליטיקת הזהות: אלה ברצועה, אלה בקרב הערבים בישראל ואלה הפלסטינים ביהודה ושומרון. המערכה ברצועה הפכה מעוד התכתשות טקטית בין שני צדדים להתנגשות אסטרטגית בין אסכולות, גישות, תפיסות עולם ומחנות שונים. מבחינה זו, לישראל הייתה הזדמנות יוצאת דופן להפוך את עזה ואת חמאס לסוג של שיעור אזורי כדי להחזיר את נקודת שיווי המשקל הקודמת למערכת ולבסס מחדש את סדר היום הפרגמטי־תועלתני.
לשם כך נדרש ממנה לשנות את תוכנת ההפעלה שלה לגבי עזה. עליה להגדיר תכליות אופרטיביות שונות שיביאו לשינוי דפוסן של מערכות פוסט מודרניות נטולות הכרעה – למערכה מודרנית שבה יש הכרעה ומסתיימת בשבירה מוחלטת של בסיסי העוצמה הצבאיים של חמאס. הדבר הצריך כמובן לנטוש את הפרקטיקה המוכרת של מערכה אווירת לטובת מערכה המשלבת בין אוויר לבין תמרון קרקעי. אבל דומה, כי פער השפות בין זו הטקטית־הכמותית של ישראל לבין זו האסטרטגית־איכותנית של חמאס, שיקף את הקושי הישראלי להבין את האופי ואת המשמעות הייחודית של המערכה הנוכחית ברצועה ביחס לקודמותיה, ולעמוד על ההקשר הרחב שבתוכו היא מתנהלת.
משום כך, המשיכה ישראל להפעיל את אותו היגיון אופרטיבי צבאי שהפעילה בסבבים הקודמים ובכלל ראתה בלחימה עוד אחד מבין "סבבי" לחימה כרוניים שהיא מנהלת מול ארגון הטרור. בנסיבות הללו, ישראל מסיימת את המבצע עם הישג טקטי מרשים אבל בנחיתות אסטרטגית גדולה, שמאז מזכירה את ההישג האמריקני הכמותני ולעומתו את ההפסד האמריקני האסטרטגי במלחמת וייטנאם (1959־1975). לכך יש משמעויות ברורות לגבי הפוליטיקה המזרח תיכונית כמעט בכל מישור שניתן להעלות על הדעת.
ידם של "אנשי הלבבות" היא כרגע על העליונה. חמאס התייצב כשחקן אסטרטגי משמעותי החורג ממידות הזירה הפלסטינית, הוא הצליח לקעקע ולסדוק את הפרדיגמה הכלכלית־פרגמטית של "עסקת המאה", לתקוע טריז בין יהודים וערבים בישראל ולתת לגורמי הטרור האזוריים סיבות טובות להמשיך ולאתגר את ישראל. אלו אינן חדשות טובות ל"אנשי המוחות" ולשחקנים השמנמנים, השבעים וחפצי החיים של המזרח התיכון. כל תיקון במסלול המתהווה ובווקטור שיצרה המערכה ברצועה מחייב בראש ובראשונה הפנמה קוגניטיבית של המשמעות האמיתית שהייתה מקופלת בסבב הלחימה, לא כל שכן את תוצאות האמת שלה, ויפה שעה אחת קודם.
