לאחר שכל מועמדי הקש וחולמי החלומות נשרו מהמרוץ לנשיאות, נותרו בישורת האחרונה רק שני המועמדים הבולטים, מרים פרץ ויצחק הרצוג. בשבוע וחצי הבאים יתאמץ כל אחד מהשניים לשכנע אישית כל אחת ואחד מ־120 בעלי זכות הבחירה, חברי הכנסת, לתמוך בהם. הבטחות רבות תישמענה בפגישות הללו, אך מאחורי הפרגוד כל חבר כנסת יוכל להצביע למועמד אחד בלבד.
מאחר שהבחירות לנשיאות חשאיות, עשויות כמובן להיות הפתעות. אך בכפוף להסתייגות הזו אפשר להעריך בסבירות גבוהה שהנשיא הבא של מדינת ישראל יהיה יצחק הרצוג, או אם תרצו, הרצוג השני. כפוליטיקאי ותיק ונצר לשושלת חשובה ומכובדת של רב ראשי ונשיא, עשוי הרצוג בדיוק מהחומר שנשיאים בישראל קורצו ממנו: בעל מזג נוח, בינוני בהישגיו הפוליטיים אך מוכר בציבור ואהוד בקרב עמיתיו בכנסת, כמו נשיאים אחרים שלא הגיעו לפסגת הזירה הפוליטית: יצחק בן־צבי, זלמן שז"ר, יצחק נבון, עזר ויצמן, משה קצב וראובן ריבלין.
תופעה דומה אפשר לראות גם במדינות אירופיות אחרות שנשיאן הוא ראש מדינה ייצוגי ולא ראש הרשות המבצעת. הסיבה לכך היא שנשיאים, בניגוד לראשי ממשלה, נבחרים בידי עמיתיהם ולא בידי הציבור. מי שעשוי מהחומר שראשי ממשלה קורצו ממנו צובר בדרך כלל הרבה אויבים לצד תומכיו. בדרג הזוטר קל יותר לצבור אהדה סביבתית, מפני שאנשי הדרג הזה אינם מקרינים איום מתמיד על סביבתם. האם בחירות אזרחיות ישירות לנשיאות היו מותירות את הרצוג בהובלה? ספק רב. אבל הבחירות לנשיאות, לשמחתו של הרצוג ולצערה של מרים פרץ, נערכות רק בכנסת.
ביום שלמחרת הבחירות ייתקלו הנשיא או הנשיאה הבאים באתגר מורכב יותר, מעצם בחירתם. מי שייכנס בשעריו של בית הנשיא יידרש להשיב לציבור במעשיו על שאלה שמטרידה בימים אלו אזרחים רבים: מדוע מדינת ישראל זקוקה בכלל לנשיא?
השאלה הזו, שהתחדדה בשנים האחרונות, לא צצה בחלל ריק. כבר לפני 21 שנה נאלץ נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן, לפרוש מכהונתו באמצע הקדנציה, לאחר שהסתבך בפרשייה של קבלת כספים מאיש העסקים אדוארד סרוסי. ויצמן אמנם לא הואשם בפלילים, אך האופן שבו נאלץ לעזוב את בית הנשיא פער סדק ניכר בתדמיתו של המוסד. לאחר פרישתו של ויצמן נבחר לנשיא משה קצב. הצעיר החייכן מקריית־מלאכי, שהפך לפוליטיקאי משופשף בליכוד, הביס במפתיע את שמעון פרס והיה לנשיא עממי ואף אהוד. אך אופן סיום כהונתו, ובהמשך הרשעתו בפלילים בעבירות מין חמורות, הרחיבו והעמיקו את הפגיעה במוסד הנשיאות. לא מפתיע לגלות שבתום כהונתו של קצב, בשנת 2007, צנח אמון הציבור היהודי בנשיא המדינה, על פי מדד המכון הישראלי לדמוקרטיה, ל־20 אחוזים בלבד.
הנשיא היוצא ראובן ריבלין הצליח אמנם לא להסתבך בשערוריות אישיות, אך מנגד הגביר את הפוליטיזציה של מוסד הנשיאות. אמון הציבור במוסד הנכבד הידרדר משיא של למעלה מ־80 אחוזים בראשית כהונתו ל־63 אחוזים בלבד אשתקד. לא מעט מהפוליטיזציה התרחשה, אגב, לא ביוזמת ריבלין אלא כתוצאה מהמשבר הממשלי המתמשך שאילץ אותו להיות מעורב בזירה הפוליטית.
כאשר הנשיא לא מתפקד כדמות מאחדת ומלכדת, האם עדיין יש בו צורך? להליך החנינות הרי אפשר למצוא מסלול אחר. אם מוסד הנשיאות לא ימציא את עצמו מחדש בשבע השנים הקרובות, הן עשויות להיות שבע שנותיו האחרונות.
