בקול דממה דקה ובלי ששמנו לב פורסם בשבוע שעבר דו"ח מבקר המדינה 71ג, ובו שלל פרקים מעניינים. אחד מהם עוסק בביקורת שנערכה בפרקליטות המדינה. הפרקליטות היא כידוע אחד הגופים החזקים ביותר במדינת ישראל, ובידיה סמכות חשובה מאוד: הגשת כתבי אישום בעבירות החמורות ביותר בספר החוקים של מדינת ישראל. אנשיה חורצים גורלות ועוסקים בדיני נפשות, פשוטו כמשמעו. לעיתים הם טועים ונכשלים, כי מי לא טועה, אך לפי הדו"ח הטרי, בפרקליטות יש עיקרון האוסר למעשה תחקור שגיאות והפקת לקחים מטעויות.
הכוח הרב שמחזיקה הפרקליטות גרר לאורך השנים סדרת יוזמות ליצירת מנגנוני ביקורת על עבודתה. בניגוד לתדמית שהתגבשה בשנים האחרונות, אין מדובר בהכרח במפעל ימני. אחת המובילות העיקריות של המהלכים הללו הייתה שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני, שכבר השתכנה אז עמוק בשמאל. כתגובה ליוזמות הביקורת טענו במשך השנים דוברי הפרקליטות הרשמיים והבלתי רשמיים שאין גוף שתוצריו נתונים תחת ביקורת שוטפת כמו הפרקליטות, הנבחנת יום־יום בבתי המשפט. לכאורה הטענה הגיונית. בתי המשפט אכן אינם נמנעים ממתיחת ביקורת, לעיתים אפילו חריפה, על גורמי החקירה והתביעה, כאשר במשפט מתגלים כשלים בעבודתם.
אולם, מה קורה כאשר בתי המשפט מותחים ביקורת ודורשים מהפרקליטות להפיק לקחים? בדו"ח המבקר מופיעה התשובה המדהימה לשאלה הזו: כלום. בפרקליטות אין, ולא במקרה, כל תהליכי ביקורת עצמית והפקת לקחים בעקבות כשלים שעולים בהחלטות שיפוטיות. הדבר אינו נובע מחוסר רצון, חס וחלילה. בפרקליטות דווקא עסקו בנושא, ובנובמבר 2018 כבר גובשה טיוטת נוהל להפקת לקחים מערכתיים בעקבות פסקי דין, בעיקר בהיבט של אישור תרגילי חקירה בלתי חוקיים. בטיוטה הובהר שהכוונה היא להפקת לקחים מערכתית, ולא להליך שנועד להתמודד עם חשד אישי נגד פרקליט שאולי סרח. למרות זאת, ועד הפרקליטים פשוט חסם את היוזמה.
מדו"ח המבקר עולה שהוועד דרש, כתנאי לכל הליך של בקרה ובדיקה עצמית, הבטחה לחיסיון מלא של הדברים שייאמרו בהליך ושל התוצרים שלו. חיסיון שלא יאפשר לנציבות הביקורת על הפרקליטות, למשל, לקבל מידע על הליכי הבדיקה הפנימית ולהשתמש בהם. עד להסדרת החיסיון הוטל וטו על כל הפקת לקחים, ואכן תהליכים שכאלו לא נערכו, מלבד חריג אחד או שניים, תלוי איך סופרים. הנהלת הפרקליטות, אגב, הסכימה לדרישה (שאולי יש בה היגיון), אך בפועל דבר לא נעשה למען קידום הנושא, אף שפסקי דין כאלו היו גם היו. התוצאה הסופית היא כאמור היעדר מוחלט של הפקת לקחים, כמיטב מסורת הפרקליטות. קראנו ולא הופתענו.
שוחד מילים
ההתבטאויות המדהימות של מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי בנאומו בלוד על "טרוריסטים משני הצדדים" עוררו זעם נרחב. הניסיון השערורייתי לייצר הקבלה מדומה בין תוקף ומותקף, מקומם ומרתיח כל מי שיש בו מעט חוש צדק. אולם לצד הכעס, מי שעוקב אחרי אופן ניהול המדיניות הביטחונית של ישראל בשטחי המדינה ומול הפלסטינים, לא צריך להיות מופתע כשהמפכ"ל מייצר הקבלות כאלו. מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, מראש הממשלה ומטה, התמכרו לשקט, ועם הזמן הם מוכנים לשלם עבורו מחירים גוברים והולכים, ובכלל זה מס שפתיים כבד.
על פי השיטה הישראלית החדשה, במקום להכריע את האויב משחדים אותו במתת הולכת וגדלה, פרוטקשן בלע"ז. כך הדבר בעזה, כך הוא ביהודה ושומרון, כך בנגב הבדואי הפרוע, וכך גם בערים המעורבות בצפון ובמרכז. במקום הכרעה, מדינת ישראל מעדיפה השקטה. זו גם הסיבה להנחיה ההזויה שניתנה לחיילי צה"ל המתגוררים בערים המעורבות ובאזורי העימות לצאת הביתה "על אזרחי", הנחיה שלמרבה השמחה בוטלה, לפחות חלקית, אחרי גל מחאה ספונטני.
ואכן, כאשר המטרה העליונה היא שקט גם המותקפים הם מטרד ואיום, שהרי אם לא היו שם ולא היו יוצאים להגן על חייהם ורכושם, למשטרה היה קל יותר להרגיע את השטח. אך מאחר שמדובר בנורמה כוללת, אסור להסתפק בגינוי לדברי המפכ"ל. את התביעה לעבור ממדיניות של הרגעה למדיניות של הכרעה צריך להציב קודם כול לראש הממשלה, לשרי הקבינט ולראשי מערכת הביטחון. כשהבעיה מתחילה מלמעלה, גם הפתרון יכול להגיע רק מאותו המקום.
