הטלוויזיה אוהבת מלחמות. הן מצטלמות היטב, הרייטינג עולה והצפייה הופכת לעיסוק העיקרי של האזרחים הספונים בבתיהם. האולפנים עוברים ל"גל פתוח" לאורך כל היום (והלילה), ואנו הצופים זוכים לשמוע את אותן השאלות חוזרות על עצמן בכל שעה ושעה. מתחלפים רק הפה ששואל והפיות שעונים.
זו שעתם הגדולה של הגנרלים. הם באים בהמוניהם לכל שידור ולכל שעה, ואין מגיש שיוותר עליהם, ואין מי שלא יגמע בצמא את דבריהם ויתאבק בעפר הידע הנרחב והניסיון הרב שלהם. עם ישראל, המבולבל בין אזעקה לשגרה, רוצה לדעת מה היה ובעיקר מה יהיה, ומי אם לא הגנרלים יודעי הח"ן, שהובילו את הצבא בשדה הקרב במשך שנים רבות, יספקו לו את התשובות הללו?
לנו לא משנה כלל שהיום הם רחוקים ממוקד קבלת ההחלטות, ואם הם כבר יודעים משהו זה רק כי חבר שעדיין קרוב לצלחת מואיל לספק להם פירורי מידע. את המידע החלקי הזה הם יטחנו עד דק, יסיקו מסקנות ויפזרו פרשנויות שהיום הן כך ומחר אחרת, כי מי יזכור שאמרתי היום בערוץ 12 את ההפך ממה שאמרתי אתמול בכאן 11.
קחו למשל את עמוס ידלין. טייס קרב (הפציץ את הכור בעיראק) וראש אמ"ן בעבר. איש טוב וערכי. עמד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, שהציע תוכנית מדינית: לתת לפלסטינים מרחבי מחיה באזורים B ו־C ולחנוק את ההתנחלויות. הוא גם הכריז שאם היה יכול, היה מניח בכל יום פרח על הקבר של אריאל שרון בגין ההתנתקות מעזה.
ידלין קבע בערוץ 12 שישראל לא יכולה לנצח את חמאס ועליה לשאוף להפסקת אש. אבל בערוץ 13 נפגוש שוב את ידלין, נחרץ לא פחות: "הנזק בעזה אדיר – הפגיעה בתשתיות התת־קרקע, במשגרים. חמאס יצטרך לחשוב טוב בפעם הבאה לפני שהוא יורה לירושלים". אז האם ידלין חושב שאפשר לנצח את חמאס, שואל הצופה הממוצע, ונותן לעצמו תשובה ממוצעת: תלוי באיזה ערוץ.
ידלין אינו לבד במערכה. שורת גנרלים, רובם חברים ב"מועצה לשלום ולביטחון" שב־2005 קבעה ש"תוכנית ההתנתקות תורמת לחיזוקה של המדינה וחיונית לביטחונה", חוזרת כעת לחזית. לא להיבהל – חזית התקשורת בלבד. היא מפטפטת את עצמה (ואותנו) לדעת, לצהלת המגישים. לא משנה שהערכותיהם הישנות מתפוצצות בפנינו בקול נפץ אדיר, ו"החיוניות" שהבטיחו לנו מתבטאת בהתראות פיקוד העורף, בבתים הרוסים, בנזקים כלכליים ובהפרעות נפשיות.
"המעגל" של דן שילון לפני שלושים שנה קבע את הז'אנר, והרכב מנצח לא מחליפים. אז מה יש בתמהיל? אחד מפיקוד העורף שיסביר איך להתנהג כשאין ממ"ד, גנרל בדימוס שיסביר מדוע צה"ל צריך להמשיך להכות בחמאס (כי האמריקנים נותנים לנו מרחב פעולה, כי צריך תמונת ניצחון, כי היעד הוא להחזיר את ההרתעה, כי בעל הבית השתגע), ומולו גנרל בדימוס שישכנע למה צריך כעת להפסיק (כי האמריקנים לוחצים להפסקת אש, ולעולם לא נקבל תמונת ניצחון, והממשלה לא הגדירה יעדים ומי יודע כמה עוד קורבנות ייפלו וכמובן כי אנו מפסידים בחזית ההסברה). כתב צבאי, פרשן צבאי, כתב ערבים, פרשן ערבים, פסיכולוגית־סוציולוגית שתדבר על הילדים בממ"ד, קצין משטרה ועוד אלוף במיל' לקינוח או איש שב"כ (לשעבר, כמובן).
כל הנ"ל מופיעים בבריטון סמכותי ומעורר כבוד, והופכים לבני סמכא לא רק בשאלות של מלחמה, טרור או הגנת העורף אלא במכלול שלם של בעיות אחרות: חינוך, חברה, פסיכולוגיה, ממשל ודמוקרטיה. אין בעיה לשאול את מפקד חיל האוויר לשעבר איתן בן־אליהו או את ראש המועצה לביטחון לאומי בעבר גיורא איילנד על התמוטטות ה"פראנצ'עס" בחסידות קרלין. הם כבר יענו משהו חכם, כי הם יודעים הכול.
ברגעים כאלה לא נותר אלא לברך על מזלנו הטוב: יש לנו נטפליקס.
