ההתקפות מרצועת עזה, שאינן בוחלות בסיכון רבבות מתושבי הרצועה ובלבד שיצליחו להזיק לנו, מצטרפות להרס, לשרפת בתי הכנסת ומעשי הלינץ' בשטח ישראל, ומתלכדים לחרדה עמוקה. זו לא רק חרדה לביטחון האישי בהווה, אלא יותר מכך חרדה ארוכת טווח לעתיד: ומה אם באמת צדקו הפסימיסטים, והסכסוך הישראלי־פלסטיני אכן בלתי פתיר? הרי גם ההצעות המרחיקות לכת ביותר, שכללו ויתור על כל שטחי יו"ש כמעט, נדחו שוב ושוב מפני שדעת הקהל הפלסטינית איננה מסוגלת לעכל הסכמה לוויתור על אף שעל של "אדמה קדושה".
זאת ועוד: לא רק שאין הסכמה לוויתור כלשהו על האדמה הקדושה, אלא שגם אופן המאבק עליה בלתי נסבל. מדובר בתרבות שכיום היא האלימה והרצחנית ביותר על פני כדור הארץ. רוב העימותים הקשים המתרחשים כיום בעולם מתקיימים כשלפחות גורם מוסלמי אחד שותף בהם. לעיתים קרובות שני הצדדים מוסלמים, וגם אז הם לא בוחלים בעריפות ראשים ובשאר מיתות משונות. גם היחס לנשים וללהט"בים בעולם המוסלמי הוא הקשה ביותר. כמובן, לא כל מיליארד המוסלמים שותפים לתופעות האלה, ורבים מאיתנו מכירים באופן אישי מוסלמים המזועזעים מהן. אבל מאבק נגדן כמעט אינו ניכר.
הצירוף המבעית של האכזריות הערבית־מוסלמית והאפשרות שהסכסוך שלנו איתה הוא בלתי פתיר, מעלה כמובן את שאלת ההתמודדות הישראלית איתו. ראשית, חיוני לחזק את החוסן הלאומי. אין לנו אפשרות להתייאש. לא רק משום שאבותינו לא התייאשו גם מול תנאים קשים יותר, אלא גם מפני שהפונדמנטליזם האסלאמי הוא סכנה גלובלית, והוא יכול לבוא לידי ביטוי בכל מקום בעולם. יתר על כן: כל אחד מאיתנו יודע שחייו סופיים, ובכל זאת הדבר לא מונע מאיתנו לפעול בעולם ולנסות להטביע את חותמנו, בידיעה שלא בהכרח נוכל ליהנות מכל פירות מעשינו. ממילא, גם הסכנה האורבת למפעל הציוני לא צריכה לגרום לנו לייאוש, אלא דווקא לחיזוק המוטיבציה לפעול כדי לסכל אותה.
אשר למדיניות עצמה – זו צריכה לשלב הליכה חדה לשני הקצוות: הרבה יותר ניציות בטחונית, והרבה יותר מתינות מדינית וחברתית. המשורר חיים גורי נהג לצטט חבר ערבי שאמר לו: "אומרים על היהודים שהם חכמים, אבל אתם טיפשים גמורים: קמצנים כלפי הידידים שלכם, ונדיבים כלפי האויבים". ברוח זו, עלינו להכות מכות קשות במי שקמים עלינו, ובמקביל לגלות הרבה יותר נדיבות כלפי המוכנים לחיות איתנו בשלום.
זה אומר לא רק נכונות לפשרות טריטוריאליות אם יימצא להן פרטנר פלסטיני אמין. חשוב מכך הוא חיזוקה של הישראליות, כמכנה משותף בין כלל אזרחי המדינה. כאן עיקר בעייתו של חוק הלאום: הוא מסוכן פחות מבחינת אפליה משפטית כלפי הערבים, ויותר בחידוד התחושה שזו אינה מדינתם, והם נידונו להרגיש בה אזרחים סוג ב'. במקום חוק הלאום וחוק כבוד האדם וחירותו גם יחד צריך לנסח את חוק היסוד למדינה יהודית, ישראלית ודמוקרטית שיאמר במפורש שמדינת ישראל היא מדינתם של כל בני העם היהודי ושל כל אזרחיה, שמתקיים בה שוויון זכויות מלא בין כלל האזרחים. שאר סעיפי החוק הזה יפרטו את האופנים שבהם הדבר יתבטא. למשל, הגיע הזמן להקצות קרקעות לאזרחים הערבים. כן, אפילו אם נניח שהסכסוך במלואו אינו פתיר, מוטלת עלינו החובה לעשות הכול כדי שלא להחריף אותו.
* * *
הבהרה: בשבוע שעבר כתבתי כאן ש"שנים של חוסר רצון להתעמת עם כוח ואלימות מגזריים – אצל החרדים, אצל המתנחלים ובעיקר אצל הערבים – התפוצצו השבוע בפנינו בהפגנה מביכה של הפקרות". השתמשתי בצירוף "כוח ואלימות", בכוונה לומר שלגבי חלק מהמגזרים המוזכרים, בעיקר הערבים, הייתה סלחנות כלפי אלימות, וכלפי חלק אחר, בעיקר המתנחלים והחרדים, הייתה סלחנות מול הפגנות כוח פוליטי, כמו ביחס לחרדים בקורונה או ביחס למאחזים בלתי חוקיים ביו"ש.
לצערי, כמה קוראים הבינו את צירוף המילים כהתייחסות לסלחנות לגבי אלימות של כולם, והביאו דוגמאות שלפיהן המתנחלים דווקא סובלים מאלימות יתר של כוחות הביטחון. אני מצטער אפוא על הניסוח שגרם לטעות.
