בשנות התשעים, בתגובה לתהליך אוסלו, הפיצה מועצת יש"ע את הסלוגן "יש"ע זה כאן". הכוונה הייתה להסביר לציבור שמה שקורה ביש"ע קורה בכל המדינה, ושהבעיה של המתנחלים היא בעייתו של הציבור הישראלי כולו. המסר לא עבר. חוגי השמאל ענו למועצת יש"ע בסלוגן משלהם, "יש"ע זה שם". לאמר, הבעיה של מתיישבי יש"ע היא שלהם בלבד.
כל מי שחווה את האינתיפאדה השנייה בשנות האלפיים לא היה יכול שלא לחוש השבוע דז'ה־וו. שוב דרכים חסומות בסלעים ובצמיגים בוערים; שוב זריקות אבנים וירי בצירים; שוב נסיעה בשיירות; שוב תקיפת עוברי אורח יהודים. אלא שהפעם זה לא היה ביש"ע. הפעם זה היה "שם", בארץ ישראל הקטנה, שחשבה שאם תפקיר את מתיישבי יש"ע לגורלם היא תציל את עורה. קיצונים בקרב ערביי ישראל, שהוסתו בידי גורמים לאומניים ואסלאמיים וכנופיות פשע, הבהירו לתושבי הגליל, הנגב והערים המעורבות את מה שמועצת יש"ע לא הצליחה להסביר להם: שיש"ע זה ממש כאן, אצלם בשכונה, ליד הבית.
מומחים מדופלמים מילאו את האולפנים בניסיון להסביר מה הביא למרד הערבי הזה והציעו את אוסף הפתרונות השחוק והידוע. דובר על משילות, על תקציבים, על איסוף כלי נשק, על שוויון ועל אפליה, אבל על הסיבה האמיתית למרד, שחובה לסייג ולציין שאינו מקיף את כל ערביי ישראל, לא דובר.
המרד הזה פרץ מאותה סיבה שבגללה פרצה האינתיפאדה השנייה: שכחת הציונות את זכותנו וחובתנו על הארץ. אין ריק במציאות. כשהתכחשנו לארץ ישראל התמלא החלל על ידי כוחות אחרים, ומכיוון ששכחנו לא עמדה בנו הרוח לעצור בעדם. באוסלו שכחנו למה יש"ע שלנו, ובשלב הנוכחי איבדנו את צדקת הדרך גם באשר לארץ ישראל הקטנה, הנגב והגליל. בשני המקרים החלל שהותרנו התמלא בכוחות אחרים, טעוני אנרגיות שאנחנו איבדנו.
משילות, תקציבים, איסוף כלי נשק ושוויון הם חשובים, אבל יש תנאי הכרחי שבלעדיו הם יהיו חסרי תועלת: ביטחון מוחלט בזכותנו ובחובתנו על ארץ ישראל כולה. כל עוד אנחנו משדרים חולשה בעניין הזה, כל עוד הטיפול בפרטים אינו מגובה בתחושת אדנות על הארץ הזו ומחויבות מוחלטת כלפיה, כל עוד הערבים לא חשים שאנחנו נחושים ויודעים מה ברצוננו, האירועים שראינו השבוע יחזרו על עצמם.
אבל הציונות החילונית, על שני אגפיה, שכחה מדוע ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. על תנועת העבודה ההיסטורית אין צורך להרחיב את הדיבור. הסכמי אוסלו הוכיחו שלא נותרה בה עוד רוח ושהיא סיימה את תפקידה ההיסטורי. אבל גם תנועת הליכוד התגלתה במערומיה. היא, ולא תנועת העבודה, הייתה זו שהרסה שני חבלי ארץ על יושביהם – חבל ימית וחבל עזה – גירשה את המתיישבים מביתם והפקירה אותם לידי האויב. ארץ ישראל מבחינת הליכוד כבר מזמן אינה ערך אלא נכס ביטחוני בלבד. לאורך כל תהליך התחייה, התנועה הזו הקימה יישובים ספורים בלבד, ולא במקרה. מאז מאבקה ההרואי נגד שלטון המנדט הבריטי, היא עסקה בעיקר במלל ובהפרחת סיסמאות. חולשת האידיאולוגיה הלאומית החילונית שלה, שבאה לידי ביטוי באובדן תחושת האדנות על ארץ ישראל, הביאה אותנו לשבוע הזה, שהוכיח שגם תנועת הליכוד סיימה את תפקידה ההיסטורי.
את החלל שהותירו שתי תנועות הציונות החילונית, שאינן מסוגלות להמשיך להנהיג את שיבת ציון, איש אינו ממלא כרגע. המקור היחיד לחידוש הברית של עם ישראל עם ארצו הוא תורת ישראל. ותורת ישראל חיה, הרלוונטית לשאלות חיינו העכשוויים, שמסוגלת להוציא את הציונות מן המשבר העמוק שבו היא שרויה, נמצאת בקרב הציונות הדתית. אבל הציבור הזה עדיין לא מודע לתפקידו ההיסטורי.
הלקח הברור של האירועים האחרונים הוא שמדינת ישראל ותהליך התחייה זקוקים למנהיגות אמונית. רק מנהיגות שמושרשת בתורת ישראל ושמבינה מתוכה את משמעות תהליך התחייה, מסוגלת להתמודד עם גודל המשבר. אבל הציונות הדתית, על שני אגפיה, עדיין מסוכסכת עם עצמה ואינה בשלה למשימה. לאגף התורני שלה יש אמנם אידיאולוגיה סדורה אבל הוא אינו חותר להנהגה, שבוי בסיסמאות של עצמו ומשועבד לליכוד ולנתניהו. האגף האחר אמנם חותר להנהגה, אבל לא יודע בשם מה, חסר את האידיאולוגיה המגובשת הדרושה למהפכה כזו, ולכן התברבר בדרך אל היעד. המדינה בוערת אבל הציונות הדתית עדיין מעדיפה לרקוד "עוצו עצה ותופר" במקום לקבל עליה אחריות. במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי אחרים, הציונות הדתית חייבת להתבגר; אין כוח אחר בחברה הישראלית שיכול להוציא את תהליך שיבת ציון מן המשבר.
