יהודית מנדלסון־רוּד היא היסטוריונית, ועד לא מזמן הייתה פרופסור ומרצה באוניברסיטאות על תולדות האימפריה העות'מנית – ובפרט בירושלים – במאה ה־19. במאמר שפרסמה ב־2007 על יחסי הגומלין בין הקהילות בעיר בשנות שלטונו של מוחמד עלי פחה המצרי בארץ (1834־1841), היא מתייחסת לאירוע חריג למדי שהתרחש בקיץ 1833 ומצטטת מתוך הפרוטוקול של המוטסלים (מושל העיר האזרחי, י"מ). להלן תמצית הפרטים בתרגום ובעריכתי:
"שנה שלפני המרד של 1834 (הכוונה למרד איכרים בשלטון המצרי אשר שטף את הארץ), ביום 11 יולי 1833, הובא נער יהודי בן 15 בידי כיתת חיילים ח'דיווים (חיילי שושלת המלוכה המצרית) יחד עם איש אל־אקצה בפני מושל העיר. על פי דבריהם, עובדי המסגד מצאו אותו מאחורי וילונות במקום. נקבע שיש לקיים משפט בעניינו של אותו פרחח אלמוני. החקירה מצאה שהנער שבר חלון ויטראז' מעל המח'ראב (גומחה המצביעה לכיוון מכה) ואף חלק מראשי העמודים הסמוכים סבלו מנזק. כמו כן נשברו שלושה חלונות מימין למח'ראב מעל לדלת המובילה לבית ספר בשם 'דאר אל־אקצה'. התברר שהנער הגיע מהרובע המוגרבי – אזור רחבת הכותל של ימינו – והצליח להיכנס דרך גן ח'תוניה (שטח העופל, מדרום להר הבית) ומשם דרך בית הספר הנזכר.
"הנזק שנגרם הביא לתוהו ובוהו במקום והוחלט שיש להפנות את העניין לרשות הבכירה ביותר בעיר מכיוון שדבר כזה מעולם לא קרה. על פי המסמך, כל המוסלמים כאבו את הדבר ודאבו נוכח הבזיון שהתגלה כלפי מסגד אל־אקצה אשר ערכו הסגולי הוא מעל לכל חשבון. היה צורך לתקן הנזק והנער הושם במשמרת עד למתן גזר דינו.
"למחרת היום, נער יהודי נוסף התגלה בתוך המסגד ואף הוא נעצר והובא בפני המושל. הוחלט על הצורך ליצור קשר עם איסטנבול הבירה, מכיוון שהמקרה הוא מוזר בהתחשב בכך שיהודים כלל אינם נכנסים ל"חראם" (הר הבית), ובנוסף, שני הנערים הגיעו מרחוק ולא היו תושבי האזור. המסקנה היתה שיש לדון בעניינם ברמה הבכירה ביותר.
"אולם, לדאבוננו, לא יומן בית המשפט ולא כל רישום אחר מגלה לנו מה היו תוצאות ההליך. מה שכן, מכיוון שאין כל תיעוד אודות מהומות בעיר, ככל הנראה השלטונות הצליחו לשמור על הסדר הציבורי ולהימנע מאירועים אלימים".
בהערה מציינת רוד את העובדה שבמקרה הזה העדיפו לפנות היישר לבירה איסטנבול ולא לפחה המצרי ששלט בפועל בעיר ובארץ באותה העת. הדבר מסמל לדעתה את ההכרה בכך שמעמדו של אל־אקצה היה מיוחד והיה צורך שהעניין יטופל בחלונות הגבוהים ביותר; וכן את העובדה שהשליט האמיתי בירושלים לא ישב במצרים.
