זכינו, ובמרוץ לנשיאות המדינה מתמודדים שני מועמדים ראויים מאוד. ורגועים מאוד. כן, רגועים. לזה אנחנו זקוקים כרגע. רוגע.
מרים פרץ ויצחק הרצוג שונים בתכלית. היא נולדה במרוקו, גדלה בפריפריה, השתקעה בסיני, מחנכת, אישה "פשוטה". הוא צבר, בן אצולה, נכד לרב ראשי ובן של נשיא. פעילותו כיו"ר הסוכנות בשנים האחרונות לחיבור בין ישראל התפוצות הוכיחה את עצמה. זיקתו העמוקה למסורת ישראל היא שם דבר.
ובכל זאת, מרים פרץ. בגלל כל הסיבות הנכונות והלא נכונות.
השבת קראנו בתורה את פרשת נשֹא, שמתואר בה תפקידם של נשיאי השבטים. תפקיד אפרורי: פירוק והרכבה של המשכן, על פי רצון השם. נשיאה בעול. וזה מה שמרים פרץ עושה, מאז הגיחה לחיינו עקב האסון הנורא שפקד אותה. מאז מותו של אלירז הי"ד היא נושאת בעול עם ישראל. היא מופיעה בבתי המשפחות השכולות, מול חיילים שיוצאים לקרב, מול נשים כואבות ושמחות, על בימת הדלקת המשואות ובטקס פרסי ישראל: באה ועוזרת לנו לשאת בעול. מפרקת ומרכיבה.
השכול לא הופך אותה לראויה לתפקיד – הרי, כמו שלימדה אותנו הרבנית ימימה מזרחי, גם אהרן הכהן שכל שני בנים ובכל זאת לא נתמנה לנשיא. אבל מה שהיא עשתה מהכאב שלה מאז, הוא שהופך אותה לראויה.
נכון, מרים פרץ אינה פוליטיקאית. ובדיוק לכן היא צריכה להגיע למשכן הנשיא. לא כי הפוליטיקה היא שדה מלוכלך, אלא כי היא בנויה על אינטרסים. ולמרים יש רק אינטרס אחד. היא כל כולה עם ישראל: פתאום קמה אישה והרגישה שהיא עם, והתחילה ללכת. בכל קצוות תבל היא הלכה וריפאה. הלכה ועודדה. הלכה וחיזקה. הלכה וחיברה את משכן המדינה שלנו. פוליטיקאים יש לנו בכל פינה. נשיאה שבאה מהעם, למען העם, לה אנו זקוקים.
למרים פרץ יש זיהוי פוליטי ברור. עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל הם נר לרגליה. עם זאת, בכל שנות פעילותה הציבורית מעולם לא השמיעה אמירה שנויה במחלוקת. לא נפלה באף פח. אז אולי היא בכל זאת פוליטיקאית?
מרים פרץ היא אישה. ולא, זה לא מקנה לה אוטומטית כרטיס כניסה למשכן הנשיא. אך זה גם לא פוסל אותה. נראה שהעם שלנו זקוק כרגע לאמא. אמא אוהבת, אמא מעודדת, אמא בעלת שכל ישר, מידות טובות, חכמת הלב.
אבל היא בעיקר אשת חינוך ברמ"ח איבריה. לולא האסון שלה, לא היינו יודעים שמתהלכת בינינו מחנכת גדולה כל כך. אישה שינקה את רוחה מאישה אחרת, מרים הנביאה, שחינכה דור שלם ולימדה אותו מהי תקווה, מהי עמידה בניסיון, מהי יכולת להודות. שסיפקה לו מים לגוף ולנפש.
מרים פרץ דתייה, אבל דתייה ללא שיוך מגזרי. אורתודוקסית דה פקטו, מסורתית דה יורה. העמדה הנפשית שלה מסורתית. עם כל המשתמע מכך. כזאת שרואה ב"מסר", ב"מוסר" וב"מסירות", המועברים לדורות הבאים בשם הדורות הקודמים, את מרכז החיים.
"קטונתי, אין בידי יצירה, לא אוּכל להצביע על תגלית שגיליתי או על נוסחה שפתרתי. יש לי לב אחד שנשבר שלוש פעמים בהודעות שבר נוראיות, נפילת בני אוריאל בקרב בלבנון, פטירת אליעזר אישי משברון לב, ונפילת בני השני אלירז בקרב בעזה. עם הלב הזה יצאתי אל עמי, ובמילים פשוטות, בשפת הלב השבור, דיברתי על הארץ ומורשתה, על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים, על אחריות ומעורבות חברתית. מתוך הלב הזה, שפועמת בו אמונה בארץ הזאת ובעם הזה, מתוך תהומות הכאב, נבעו מעיינות של אהבה. וכשהלב מלא אמונה, הוא יכול לעמוד באתגרים קשים, יכול ליצור יצירות גדולות. זו יצירתי. היא נטועה בלבבות. הפכתי את יגוני לניגון חדש". את הדברים הללו אמרה מרים בנאומה הבלתי נשכח בטקס קבלת פרס ישראל. מילים שהיו ועודן מים קרים על נפש עייפה. מרים הפכה את יגונה לניגון חדש.
חברי כנסת יקרים מכל קצווי המפה הפוליטית, בבואכם להצביע על זהות הנשיא הבא של מדינת ישראל, אנא מכם, שימו בצד את הפוליטיקה. לרגע אחד, הביטו אל העם בעיניים ואמרו לו: הננו. כי העם היקר הזה זקוק לריפוי. הוא זקוק לניגון חדש.
