קיים סיכוי סביר שבעת פרסום שורות אלה נעמוד בסיומו של סבב הלחימה בעזה, שיסתיים גם הוא ללא הכרעה ובלי הרתעה. מה גורם לנו, כמדינה חזקה עם צבא עוצמתי, לחזור ולהיכנע לפולחן הסבבים חסר התוחלת, המייאש והמביש?
התשובה נעוצה בשאלה שנשאלה באינספור סגנונות בדיונים שהשתתפתי בהם, הן כקצין בכיר הן כחבר הממשלה או ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: ונניח שנכבוש את עזה, מה נעשה שם ביום שלמחרת? אל מול השאלה הזו, שותפי הדיון נאלמים דום. זו קושיית המחץ. הרי ברור שמאחוריה מסתתר תרחיש איום ומטורף – מין תבשיל של "בוץ לבנוני" עם "מדמנה עזתית" – שאף אדם נאור ורציונלי לא יוכל לשקול ברצינות.
אבל בעצם הצגת השאלה טמונה גם מלכודת ערמומית: הנחת היסוד שלפיה כל מי שרוצה לעשות את הדבר הנכון להיום, חייב לספק תחזית נבואית כמעט בנוגע ליום שאחרי. אני מסתכן לומר שלו דוד בן־גוריון נתבע לשרטט מראש את הסיבוך, הסיכון ושפיכות הדמים הכרוכים בהכרזת העצמאות בימים שאחריה, הוא היה מהרהר שנית בעצם ההיגיון שבהקמת מדינת ישראל, או לפחות דוחה את ההחלטה לקדנציה הבאה.
בכל זאת, אני מבקש להרים את הכפפה ולשרטט קווים לדמותו של היום שלמחרת ההשתלטות על עזה ופירוק שלטון חמאס. תרחישי תוצאותיו האיומות כביכול, מחייבים התמודדות כזו.
אנו נמצאים כבר שנים רבות בפרדוקס – יש שיקראו לו מורכבות – שבו חמאס הוא נטל ונכס כאחד. דומה הדבר כאילו היו בנות הברית מחליטות במלחמת העולם השנייה שיש להשאיר את היטלר ואת מנגנוני המפלגה הנאצית היעילים כדי שישליטו סדר בקרב האוכלוסייה האזרחית הכבושה בגרמניה ביום שלמחרת המלחמה.
ובכן, עלינו לומר לעצמנו בבירור, וביתר שאת לאחר הסבב הנוכחי: חמאס אינו נכס. חיבתנו ל"מצבים מורכבים" המספקים למכוני מחקר התרגשות אינטלקטואלית, רק מסבכת אמת פשוטה: חמאס הוא נטל, הוא אויב לעמנו, כמו גם לסיכוי לחיים אחרים לאוכלוסייה בעזה, והוא מייצר שנאה וטרור.
כשנפנים היטב את האמת הפשוטה הזו, נוכל להתמודד עם הדיסוננס המשתק. אפשר לתאר את היום שלמחרת בלי חמאס – לא הצבאי, לא המדיני ולא האידיאולוגי. האש תיפסק מיד, ודו־שיח של הרג וירי לא יתקיים עוד. לא למשך "סבב" או שניים, אלא כל עוד נחפוץ בכך. לא נאפשר לעזה להתחמש שנית. עזה מפורזת היא שכנה אחרת לגמרי, כזו שאפשר לפתח אופקים חדשים בחיי השכנות עמה.
אין מתאימה מעזה, בהקשרה הגיאו־אסטרטגי, לצורכי השגת פירוז כמעט מלא ושמירתו היעילה לאורך זמן. שליטתנו בים, שיתוף הפעולה עם המצרים במניעת הברחות אמל"ח מסיני, וגודלו המוגבל של השטח, המאפשר לשלוט בו שליטה מודיעינית, חזותית ואחרת – מאפשרים את מיצוי הפיקוח על הפירוז.
מבצע ההשתלטות, שמטרתו תוגדר באופן חד וברור כמיטוט שלטון חמאס ברצועה, יימשך כ־72 שעות. בזמן הזה יפעל צה"ל במלוא עוצמתו וישתלט על כל שטחה של עזה, כפי שצה"ל יכול ויודע לעשות, במהלך משולב, רב־חילי ורב־זרועי. אחר כך יבוא שלב שיימשך שבועות עד חודשים, של איסוף האמל"ח והשמדתו, ומעצרם של כל דרגי הביצוע, התכנון והפיקוד של חמאס והעמדתם לדין על פשעי מלחמה.
בתיאור עד כאן אין דבר בדיוני או דמיוני, שצה"ל ומדינת ישראל אינם יודעים או מסוגלים לעשות. אולם על פי רוב, בשלב הזה צץ ועולה המיואש התורן ומזהיר ש"זה יעלה במחיר דמים כבד". ואכן, הסוגיה נכבדה ביותר, בלשון המעטה. אולם צבא האמור להגן על מדינתו ואזרחיו, מן הראוי שיהיה נכון להקריב ולסכן חיילים בקרב. למעשה, זוהי תכליתו כצבא. עוד יש לזכור שכל לחימה נמרצת ומוכוונת מטרה סופה שהיא ממעיטה בנפגעים, משני הצדדים. כך היה במבצע קדש, במלחמת ששת הימים ובמבצע חומת מגן, אך לא במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן. במערכות הללו דשדשנו בשטחי ההשמדה של האויב בחזית רחבה ומתוך מבוכה מבצעית ומקצועית. אופן הפעולה הזה רק האריך את משך הלחימה והעלה את מספר הנפגעים, חיילים ואזרחים כאחד.
כל עוד חמאס ידע שהמשך שלטונו אינו נתון בסכנה ושהטריטוריה שהוא שולט בה חסינה מפני חדירה, המערכה לא תוכרע. אי הכרעתה של המערכה לאחר סבבי לחימה רבים היא הכרעה בפני עצמה. כאשר ארגון טרור מצליח לשרוד על אף נחיתותו העצומה מול ישראל, הן בפן הכמותי והן בפן האיכותי, בסוף כל סבב יצאו מנהיגיו מן הבונקרים העשנים ויכריזו על ניצחון – ובצדק.
לאחר שיסתיים פירוזה של עזה, תהליך שאיש לא יעשה במקומנו, נוכל להתחיל במפעל שיקום הומניטרי וכלכלי ענק. ישראל תוכל לתרום למהלך הזה ואולי אפילו להובילו, תוך רתימת אומות העולם, השותפים הערבים הרלוונטיים ואפילו תושבי עזה, שיבינו שקיבלו הזדמנות שנייה. לישראל ולעזה מפורזת יש מרחבי התעניינות ושיתוף פעולה טבעיים – התפלת מים, תיירות, הובלה ימית, אנרגיה, ואולי יותר מכול שוק עבודה ועובדים הנמצאים במרחק נגיעה אלו מאלו.
טיעון נצחי נוסף נגד כיבוש עזה – טיעון מוזר, אם יורשה לי לומר – הוא שמיטוט שלטון חמאס יסתיים בהמלכת אבו־מאזן ושותפיו על עזה במחיר חיי בנינו. למה מוזר? כי הרי עכשיו ברור מאי פעם שמחיר החזקתו של חמאס ככלב השמירה נגד מדינה פלסטינית חצה מזמן את רף ההיגיון של המחירים שישראל משלמת והתמורות שהיא מקבלת. בכתישת יסודות הביטחון, הריבונות וההרתעה שלה, ישראל משלמת את מחיר אי הקמתה של מדינה פלסטינית מאוחדת כביכול.
זהו ערבוב סוגיות מובהק. הקמת מדינה פלסטינית בכל שטח שהוא היא סוגיה אסטרטגית בפני עצמה, שלמעשה הוכרעה כבר ונפסלה. ובכלל, היום שלמחרת צריך להיבחן בעין פקוחה ובהיגיון יציב הדוחה פחדים, דמיונות וקלישאות. כך גם היומרה החלולה והבלתי אפשרית לדעת מה בדיוק ילד יום. מעשים נכונים אינם יראים מהיום שלמחרת אלא עוסקים בעיצובו. המחר טומן בחובו סיכויים גדולים לאין שיעור מן הסיכונים, אם רק נדע לחבר אליו עוז רוח, כישרון מעשה וחזון.
