איוב קרא, שכיהן בעבר כשר התקשורת של ישראל, סבור שהמקור של ירי הרקטות ומעשי האלימות בישראל מצוי במצוקה של הרשות הפלסטינית, שדחפה אותה להכריז על ביטול הבחירות שהיו אמורות להתקיים ביוני. כזכור, חמאס פתח בליבוי מהומות בירושלים אחרי שהרש"פ ביטלה את הבחירות בתואנה שישראל לא נותנת לתושבי מזרח העיר להצביע. "לאבו מאזן נוח שהבחירות נדחו בגלל ירושלים", טוען קרא, ומוסיף כי הדחייה נעשתה "על חשבון הציבור הפלסטיני".
האם פירוש הדבר שעל הפלסטינים נגזר לחיות לנצח תחת שלטונם הרודני של טרוריסטים המסיתים לאלימות ורומסים כל שאיפה לדמוקרטיה? הרי קיימות בעולם המוסלמי מדינות דמוקרטיות מצליחות, ולכאורה אין סיבה שגם הפלסטינים לא ייהנו בעתיד מחיים תחת שלטון דמוקרטי.
פריז איסמעילזאדה, סגן הרקטור של אוניברסיטת אדא (לשעבר האקדמיה הדיפלומטית של אזרבייג'ן), מציין כי אזרבייג'ן הייתה הרפובליקה הדמוקרטית הראשונה בעולם המוסלמי (בשנת 1918), וטוען כי את מודל הממשל שלה "ניתן לשכפל במדינות מוסלמיות אחרות, שעדיין נאבקות להקים דמוקרטיה אמיתית".
"מייסדי הרפובליקה האזרבייג'נית היו קרובים לחילוניות ולרעיון המדינה המודרנית", מסביר איסמעילזאדה, ומדגיש כי אותם מייסדים התחנכו בצרפת, ברוסיה ובמדינות אחרות באירופה. "הם העניקו זכויות הצבעה לנשים עוד לפני צרפת, שווייץ וארה"ב. הם הקימו אוניברסיטאות ושלחו סטודנטים ללמוד באירופה".
למרות שיש הטוענים כי לפלסטינים אין את התנאים האידיאליים להקמת דמוקרטיה אמיתית, פאראד ג'ברוב, מרצה באוניברסיטת באקו, מציין כי גם לאזרבייג'נים לא היו תנאים אידיאליים ב-1917: "כשהאימפריה הרוסית קרסה ב-1917 החלו האזרבייג'נים לחשוב על עתידם הלאומי. הם סברו שרוסיה המודרנית תהייה רפובליקה פדרלית ושלאזרבייג'ן תינתן אוטונומיה לאומית בתוכה. אך עם עליית הבולשביקים לשלטון ברוסיה באוקטובר 1917 התברר שלא היה בכוונתם להעניק אוטונומיה לאזרבייג'ן. יותר מכך – הם כלל לא הכירו בבירה באקו כעיר אזרבייג'נית".
"בשנת 1918 ביצעו הבולשביקים והמהפכנים הארמנים טבח בתושבי באקו המוסלמים במטרה להפחית את מספר האזרבייג'נים בעיר, כדי שהיא תישאר תחת שליטה מוחלטת של הרוסים והארמנים", הוא מוסיף. "הבולשביקים והארמנים הרחיבו את מעשי הטבח לאזורים אחרים והרגו לא רק אזרבייג'נים, אלא גם יהודים ולזגינים (קבוצה אתנית קווקזית). במציאות החדשה שנוצרה הגיעה המנהיגות האזרבייג'נית למסקנה שיש צורך להכריז על עצמאות ולהקים מדינה".
וכך קרה, לדברי ג'ברוב. "ב-28 במאי, 1918, הוכרזה הרפובליקה שתוך זמן קצר הביסה את הכוחות הבולשביקים־ארמנים, שחררה את באקו מהכיבוש וייצבה את כוחה המדיני".
הרפובליקה האזרבייג'נית הייתה סיפור הצלחה מרתק אך לרוע המזל גם קצר מועד. בסופו של דבר הצליחה ברית המועצות לחסל אותה באכזריות. "באפריל 1920 כבש הצבא האדום את אזרבייג'ן ואיבדנו את עצמאותנו. אז החל עידן 70 שנות השלטון הסובייטי", מזכיר ג'ברוב.
אלא שבמשך השנתיים שחלפו בין אביב 1918 לאביב 1920 הצליחה האומה האזרבייג'נית להראות לעולם כולו כי רוח הדמוקרטיה איננה זרה למוסלמים. "הממשלה הייתה כפופה לפרלמנט", מסביר ג'ברוב. "במדינה הייתה מערכת רב-מפלגתית. כל המפלגות הפוליטיות, כולל האופוזיציה, היו מיוצגות בפרלמנט. מיעוטים לאומיים זכו לשוויון זכויות. נציגי המיעוטים היו מיוצגים בפרלמנט ובממשלה והיו להם בתי ספר שלימדו בלשונותיהם. העיתונות פעלה בחופשיות. הדת הופרדה מהמדינה. ניתן לומר כי בין 1918 ו-1920 התקיימה אזרבייג'ן כמדינה דמוקרטית חילונית לכל הדעות".
אותה רפובליקה דמוקרטית נגדעה באיבה, אך עם זאת, מדגיש ג'ברוב, מדינת אזרבייג'ן של ימינו מבוססת על אותה רפובליקה אזרבייג'נית שהוקמה בשנת 1918.
איוב קרא מטיל ספק ביכולתם של הפלסטינים לאמץ את המודל הדמוקרטי של הרפובליקה האזרבייג'נית. "אם אני מסתכל היכן בעולם המוסלמי יכולה להיות דמוקרטיה, אני לא חושב שזה אפשרי בעולם הערבי", הוא אומר בפסקנות. לדבריו "דמוקרטיה תיתכן רק במדינות כמו אזרבייג'ן שאינן דוברות ערבית. גם באיראן ובטורקיה יכולה להיות דמוקרטיה, כי הם לא ערבים – ההיסטוריה שלהם קרובה יותר לזו של אירופה".
העיתונאי חיאן אלהאג’ירי מחזק את דעתו של קרא בדברים שכתב ב-2018: "הערבים מסרבים באופן גורף לקבל את עיקרון שלטון העם, הזכות לפקח על האחראים ולבוא איתם חשבון, אפילו במקרה של קיום מוסדות פרלמנטריים שקמו על ידי 'כאילו בחירות'. סירוב זה מהווה בסיס רחב היקף לחיים פוליטיים מזויפים אצל הערבים".
האם יוכיחו הפלסטינים כי במקרה שלהם יש תקווה לקיום דמוקרטי בחברה ערבית? במידה רבה, עתיד כל האזור תלוי בשאלה הזאת.
