בספרו, "סערת המלחמה", מתאר אנדרו רוברטס את הלחצים הכבדים שהפעילו הסובייטים על הבריטים והאמריקנים בוועידת ילטה להפציץ את העיר דרזדן בגרמניה, וזאת במטרה "למנוע בעד היטלר להעביר דביזיות מהמערב לתגבור כוחותיו בשלזיה כדי לחסום את התקדמות הרוסים לעבר ברלין". "אין צורך לומר", מציין רוברטס, "שהדבר לא הפריע לסובייטים לגנות את ההפצצה כפשע מלחמה אנגלו־אמריקני בלתי־אנושי כעבור ארבעים שנה, בימי המלחמה הקרה, עד אשר הזכירו להם כי הם ביקשו אותה".
התעמולה שערכו הקומוניסטים נגד המערב בעניין ההפצצות על העיר דרזדן, שאותן הם כאמור דרשו, היא דוגמה לדפוס הפעולה שלהם. הנושא מעניין אמנם מבחינה היסטורית אך זה לא העניין כאן. מתברר שגם בישראל השתרש אצל האדומים דפוס פעולה שכזה.
בגיליון האחרון של מגזין "ליברל", תחת הכותרת "מנזר השתקנים", מבכה ירון דקל, מפקד גלי צה"ל לשעבר, את שתיקת הבכירים בשירות המדינה אשר אינם מתראיינים. "רב־אלוף אביב כוכבי, נכנס לתפקידו בינואר 2019. קצת קשה להאמין", כותב דקל, "שזה שנתיים וחצי הוא אינו מתראיין… גם אלופי צה"ל… הם אנונימיים… אפשר להמשיך בסקירה הקצרה הזו לעוד ועוד מוסדות… היום ברור… שכל מילה תיבדק בזכוכית מגדלת, ואם לא תשרת את המחנה הנכון… המתראיין יתויג ויסומן כאויב, שלא לומר שמאלני".
ראשית כדאי להזכיר כי פקיד בכיר אמור לשרת את הממשלה הנבחרת, שמאז 2009 היא לאומית. לכן אפשר לצפות שלא תהיה מעוניינת לקדם בכירים בעלי תפיסה שמאלית. אפשר היה לצפות, אך ממשלות הליכוד מעולם לא עמדו בציפייה זו של מצביעיהם, המקובלת בדמוקרטיות הגדולות מעבר לים.
שנית, נראה שגם לשמאל הישראלי יש צורך בתזכורת בדבר העובדות הבסיסיות, בעניין ציד מכשפות, הדרת המחנה הפוליטי היריב, ועוד עוולות שקצרה היריעה למנותם. ניתן להזכיר למשל מה שנעשה לשמואל שניצר כאשר נודע כי הוא עומד לקבל את פרס ישראל. מחול השדים הצבוע והמתוזמר הוביל לביטול הפרס על ידי בג"ץ.
דוגמה אחרת נמצאת במסע ההשתקה שמתנהל בגלי צה"ל נגד כל סימן ימני, והיא אולי הביטוי הבולט והבוטה ביותר לשיטות המאפיינות את השמאל מאז ומעולם. מלבד הניסיונות הבלתי פוסקים להדיח את יעקב ברדוגו, חשוב להזכיר את "הלינץ'" התרבותי שבוצע בזמר דודו אלהרר, אשר תיאר בריאיון ל"ישראל היום" כיצד הפך מוקצה: "כשהפכתי את דעתי – בהתנתקות מעזה, בחורבן – מבחינתם נעלם הכישרון. פתאום אני כבר לא מוכשר. ואז ממש מחרימים אותך, סוגרים בפניך את כל הדלתות. ואתה מבין שכל מוסדות התרבות במדינה זה שמאל… וברגע שאמרתי משהו, זהו, אני מחוק. לא ייתנו לי לעבוד, כי אני פשיסט".
אפשר רק לשער מה היה עובר מפכ"ל המשטרה, רב־ניצב יעקב שבתאי, או כותב נאומיו, אילו היה בוחר במילים קצת יותר ברורות, מ"טרוריסטים משני הצדדים", בכדי להגדיר את פרעות תשפ"א. הלבנת אירועי טרור אנטישמיים שביצעו ערבים נגד יהודים, מזכירה שיטות של ארגונים מארץ המגף. גם מפקד מחוז דרום במשטרה הבין היטב מה יהיה גורלו אם ידבר במלים ברורות שיתארו את מעשי הטרור שביצעו הבדואים בנגב. במקום זאת בחר לתאר כיצד אנשים (ערבים) הוציאו אישה (יהודייה) בהיריון ממכוניתה באמצע כביש ראשי ולאור היום.
כדוגמה לסיכול ממוקד שנעשה על ידי הימין, כך לטענתו, מביא דקל את הריאיון של המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך אצל אילנה דיין, ושבעקבותיו סומן אלשיך כאויב, כביכול. למרבה האירוניה הדוגמה הזו דווקא מוכיחה את ההפך. אנשי ימין החפצים בחיבוק תקשורתי פוזלים שמאלה ומתנכרים לכור מחצבתם. הדוגמה שבחר דקל משקפת את העיוורון האידיאולוגי הטוטלי של האינטליגנציה השמאלית השבויה בדמיונות "התודעה האמיתית".
לנוכח ההשתלטות האנטי־דמוקרטית של השמאל על כלי התקשורת הציבוריים, נראה מאמרו של ירון דקל כדוגמה אותנטית ל"זעקת הקוזק הנגזל". אפשר להתנחם לפחות בעובדה שאצטלת האובייקטיביות שבה התעטף דקל שנות דור נקרעה מעליו, ועומק הבולשביזם שבו הוא מתבוסס נחשף לעיני כול.
