באחד מדיוניו, אומר הפילוסוף היווני סוקרטס כי אדם המכריז על עצמו כאוהב אדם, אמור לאהוב את כולם במידה שווה: ללא הבחנה של מגדר, מגזר, גיל, צבע או לאום. לצערנו, לא כל אחד מאיתנו הוא ביל גייטס שהקים קרן צדקה עולמית שאמורה לחלק את עושרה לכל הפושט את ידו. לאדם הממוצע ישנן מגבלות כלכליות מסוימות, על כן, בבואו לבצע פעולת חסד אלטרואיסטית ראויה, עליו לבחור כמה ולמי לסייע.
הגמרא במסכת בבא מציעא קובעת את סדר הקדימויות במצוות צדקה. הכלל המפורסם בסוגייה זו הוא: "עניי עירך קודמים", וכך פסקו להלכה הרמב"ם והטור. אין מדובר אך ורק על קירבה מוניציפאלית או גיאוגרפית, בוודאי לא בעידן התחבורה המתקדמת והנגישות היחסית בין ערים ומדינות. הרציונל שביסוד התיעדוף מוסב על המרקם הקהילתי והרצון לייצר לאדם הקשר חברתי בריא. מבחינת הפסיקה ההלכתית ישנה חשיבות ללאום, למדינה ולקירבה הפיזית, ומבלי לפגוע בחובה המוסרית הכלכלית גם ביחס לעניים רחוקים, ובכללי ההכרעה במקרה של פיקוח נפש.
הסוגייה יכולה לעלות גם בתחומים נוספים. האם מכרזי עירייה צריכים להעדיף ספקים מקומיים? האם מפעלים צריכים להעדיף עובדים מקומיים? דילמה מורכבת יותר עולה בחדר המיון בבית החולים. במצב בו רבים הנפגעים מהמטפלים, האם ניתן לתת קדימות רפואית לקרובי הרופא? ומה ביחס לנפגעי עמו? והאם במקרה בו הפצועים הם הפוגע והנפגע, האם ישנה ראשוניות לנפגע?
האתיקה הרפואית בוחרת בכלל אחר מדיני צדקה: המטרה היא להציל כמה שיותר והקדימות בטיפול תהיה בהתאם לעיקרון זה. על הרופא להקדים ולטפל בנפגעים להם יש סיכוי הישרדות טובים יותר.
מעניין לגלות כי בשנת 2015, הוסר הביטוי "עניי עירך", מנייר העמדה של לשכת האתיקה הרפואית בישראל. היו שטענו כי הכלל ההלכתי, יסודו בגזענות, פגיעה בזכות השוויון וברעיון כי כל אדם נברא בצלם.
נשאלת השאלה, האם היעדר הרלוונטיות של אלמנט הקירבה במתן העדיפות, במרחב הרפואי, או בעניין צדקה, הוא מידת חסד ומעלה מוסרית גבוהה, או שמא, עיוורון הומאני וערכי?
התשובה לשאלה זו תלויה במחלוקת נוספת. האם מקבל ההחלטה יוצא מתוך עמדה המקבלת את ערך הלאומיות והפטריוטיות, או מתוך עמדה פוסט-מודרנית הסולדת מתפיסות לאומיות, ורואה בעולם כולו כפר גלובלי קטן ואוניברסלי, בו הערך הראשון הוא שוויון?
הרצון לסייע לכולם ולתת יחס שווה לכל אחד ואחת, הוא אידיאל ראוי מצד עצמו, אפילו נשגב. השאיפה לתת צדקה לכל פושט יד, מעידה על לב רחב ואנושיות ראויה לשמה. אך המציאות איננה פועלת בתנאי מעבדה, איננו מצויים בעולם בעל משאבים אינסופיים. לכן הכרעת דילמות מעשיות ללא התייחסויות למגבלת כוח אדם, למגבלות כלכליות, לכמות מנות דם או לערכים מתנגשים עשויה להוביל לתוצאות אבסורדיות.
בדומה, העדפת עניי עיר אחרת יכולה לעלות תהיות ביחס ליסוד הנפשי של נותן הצדקה. לדוגמה, אב המחלק את כל משכורתו לעניים, אפילו עניי עירו, אך ילדיו שלו מצויים בתת-תזונה ובהזנחה פושעת, האם הוא מוסרי? אדם שאחיו זקוק לתרומת כליה, אך הוא מחליט לתרום את כלייתו לאדם שלישי לא מוכר ממדינה אחרת – האם פעל פעולה מוסרית?
ובמצב לחימה, רופא שנמצא בחזית ומולו שרועים שני פצועים, חייל אויב וחייל ממדינתו כאשר לחייל האויב, שאך לפני רגע השליך רימון אל עבר חבריו של הרופא, ישנם סיכוי הישרדות טובים יותר – האם תיעדוף הטיפול באויב הפצוע הוא מוסרי? האם זו מידת חסד? ובמקרה של פיגוע לאומני, האם סיקור תקשורתי של סוכת האבלים של משפחת הרוצח, ראויה באותה מידה של סיקור "השבעה" של משפחת הנרצח? האם דמעותיהן של האימהות שוות ערך? האם זהו סיקור מאוזן או בעייתי?
החסד היא מידה ראויה ומבורכת, אך הכרעה על פיה בלבד וללא איזונים, יוצאת מתורת חסד, ועלולה להוביל לתוצאות הפוכות, בבחינת "המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר לרחמנים". המציאות של עולמנו, נתונה למגבלות החיים האנושיים. חסד בלתי מובחן, גם אם הוא רצוי מבחינה אידאית, עלול להוביל לתוצאה הפוכה – חסד מדומה ומסוכן.
