פסילת "פשרת האוזר־הנדל" על-ידי פסיקת בג"ץ השבוע איפשרה להרבה פוליטיקאים, במקרה זה מהימין, לעשות מה שהם הכי אוהבים: מניפולציה צינית לחלוטין על גבם של שופטי בג"ץ. הכותרות שוב רעמו על "מהפכה שלטונית", שבה שישה שופטים משתלטים, נעבעך, על המערכת הפוליטית הנבחרת. יו"ר הכנסת, יריב לוין, הגדיר את הפסיקה כלא פחות מ"משוללת כל סמכות ומזעזעת", וח"כ בצלאל סמוטריץ' הגדיל לעשות וקרא בגלוי שלא להישמע לה.
אז הנה, לשירות הקוראים, קצת סדר בעובדות: הבחירות הראשונות בישראל, קצת אחרי קום המדינה, לא נועדו במקור לבחור את הכנסת הראשונה, אלא את "האסיפה המכוננת". כלומר: אסיפת הנבחרים שהיתה אמורה לכונן חוקה לישראל. אלא שכבר הח"כים של אותם ימים בגדו בתפקידם ובלשון החוק; החליטו שאין בכוחם, או שאינם מעוניינים, להעביר חוקה (כנראה שבן־גוריון לא היה מעוניין בחוקה שתעניק יותר מדי זכויות לפרט ותפגע בפרויקט העיקרי שלו, בניין האומה ויצירת כור ההיתוך), והכריזו על עצמם כ"כנסת הראשונה". במקום חוקה, התקבלה הצעת פשרה לפיה הכנסת תחוקק, לאורך השנים, שורה של חוקי יסוד, שיצטברו יחד למעין חוקה.
אלא שהח"כים לא התייחסו ברצינות אפילו לפשרה שקיבלו. אם לחוקי יסוד אמור להיות מעמד מעין חוקתי, סביר שהם אמורים להתקבל ברוב מיוחס, ובוודאי האפשרות לשינויים או ביטולם אמורה להיות ברוב מיוחס, כפי שהדבר מקובל ביחס לחוקה האמריקנית, או לגבי כל חוקה אחרת שהפרלמנט שלה מתייחס אליה ברצינות. זה לא קרה בישראל. לחלק מחוקי היסוד ניתן מעמד מיוחס, ולחלק אחר לא. כך למשל, אחד החוקים היותר שנויים במחלוקת, חוק כבוד האדם וחירותו, התקבל ברוב רגיל וקטן למדי של 32 ח"כים נגד 21. כלומר: פחות ממחצית הח"כים בכלל השתתפו בהצבעה.
בשלב הבא, החלו הממשלות והקואליציות להתייחס לחוקי היסוד כהזדמנות לעגן בחוק את כל ההסכמים הקואליציוניים המושחתים שרקמו ביניהן. זה התחיל כבר בימי אהוד ברק ששינה לצרכיו את חוק יסוד הממשלה, שקבע מספר מקסימלי של 18 שרים, ואפשר מספר פתוח. אבל אין ספק שהתהליך הגיע לשיא בממשלה הקודמת, שבגלל חוסר האמון כלפי ראש הממשלה נתניהו יצרה שורה שלמה של תיקונים חוקתיים, עם ראש ממשלה וראש ממשלה חליפי; קדנציה בת שלוש שנים בלבד, ועוד כהנה וכהנה.
אחד הסעיפים החוקתיים החשובים בנוגע למשטר בארץ קובע שממשלה שלא הצליחה להעביר תקציב עד 31 במרץ של שנת התקציב, ולחילופין עד 100 ימים מיום הקמתה (במקרה שקמה במהלך שנה שעוד אין לה תקציב), תיפול באופן אוטומטי, הכנסת תתפזר והמדינה תלך לבחירות. הסעיף הזה נועד להדגיש את חשיבותו של התקציב במערכת השלטונית שלנו. אי אפשר לנהל מדינה ללא תקציב, וממשלה שנכשלה בהעברת תקציב ממילא איננה נחשבת ראויה לנהל את המדינה.
אבל מנסחי חוקי היסוד לא הכירו את בנימין נתניהו. מבחינתו, המטרה מקדשת את האמצעים, וזה נכון גם כשהמטרה היא בסך הכל שרידות אישית בשלטון והאמצעים הם שינוי חוקי יסוד. וכך, כשנתניהו הוביל את הממשלה הקודמת למבוי סתום גם לקראת 100 ימים מהקמתה, פשוט שינו את חוק היסוד על מנת לאפשר לנתניהו להפיל את הממשלה במועד שיהיה לו קצת יותר נוח, ולא בעיצומם של ימי הקורונה.
עכשיו באים חברי הכנסת מן הימין וטוענים שכשם ששופטי בית המשפט העליון האמריקני אינם מוסמכים לבטל סעיפים בחוקה, אלא אדרבה, הם מחויבים לפרש את כל שאר החוקים בהתאם לחוקה – כך גם לשופטי בג"ץ אין סמכות לבטל חוקי יסוד, בגלל מעמדם המעין חוקתי. אבל, אליה וקוץ בה: אם לחוקי היסוד יש מעמד מעין חוקתי, הם גם אמורים להיות מחוקקים בחרדת קודש בדומה לחוקה – עם רוב מיוחס בתהליך החיקוק, ואפשרות שינוי המותנית גם כן ברוב מיוחס, כפי שכך הדבר ביחס לחוקה האמריקנית. אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו: לאפשר לכנסת לחוקק את חוקי היסוד בתהליך פרטאצ'י ולצרכים קואליציוניים בעליל, ואז לדרוש לאותם חוקים מעמד חוקתי מקודש שלבג"ץ אין אפשרות לגעת בו. הרי אם הדבר יתאפשר, יגדירו הפוליטיקאים כל עוול מקומם שהם רוצים לעשות כחוק יסוד, וחסל סדר ביקורת שיפוטית.
לכן טוב עשו שופטי בג"ץ שזיהו את המניפולציה והצביעות ולא הסכימו להיכנע לה. שופטי הרוב אמרו בפסק הדין שמכאן ואילך הם יבחנו את האופן שבו הועברו חוקי היסוד, וגם את תכליתם. ואם התכלית היא תועלת קואליציונית זמנית, ולא אינטרס ציבורי קבוע, הם לא בהכרח יימנעו מלפסול אותה.
הח"כים הנזעקים מן הימין מודעים היטב לצדק שבטענות השופטים, שהרי רוב הבולטים שבהם הם בעצמם בעלי השכלה משפטית. אבל חלקם, כמו יריב לוין, דווקא רוצים שתהיה להם אפשרות לחוקק כל דבר שיציל את שלטון נתניהו, כמו למשל חוק בחירות אישיות וישירות שיחול באופן מיוחד רק על הבחירות הקרובות. וחלק אחר, כמו סמוטריץ', כל כך כועסים על בג"ץ בגלל טעויות של אימפריאליזם שיפוטי מן העבר (שופטי בג"ץ של השנים האחרונות דווקא נזהרים מאוד בפסיקותיהם), עד שהם יתנגדו לכל פסיקה הפוסלת החלטות כנסת, גם אם היא הגיונית וראויה מצד עצמה.
נ.ב. אנשי הימין מזהירים שאם בג"ץ לא ייעצר עכשיו, השלב הבא תהיה פסילת חוק הלאום, שגם הוא הועבר כחוק יסוד. גם זה חלק מן המניפולציה. מפני שבקובעם קריטריונים לפסילת חוקי יסוד, שופטי בג"ץ דווקא סינדלו את עצמם כך שלא יוכלו לפסול את חוק הלאום. תהיה הדעה על חוק הלאום אשר תהיה, אף אחד לא יוכל לטעון שהוא נועד לצרכיה של ממשלה ספציפית אחת.
