"אין סיכוי שראמזי היה מסכים לשבות היום", אמר לי אחד הילדים בשבוע שעבר, כשוועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל הכריזה על שביתה כללית. ולא הייתה זו הפעם הראשונה בשבועות האחרונים שהתרפקנו על דמותו של הערבי־ישראלי הפופולרי ביותר על המסך בשנתיים האחרונות, גיבור הסדרה "קופה ראשית", ראמזי עבד ראמזי, עובד כללי בכיר בשפע יששכר.
אם הייתי נדרש לאפיין במילה אחת את דמותו של ראמזי, שעובד בסופר מגיל 13, נדמה לי שהמילה הזו הייתה נאמנות. בשם הנאמנות הזו הוא יוצא למלחמת חורמה בשודדי עגלות־הסופר; מתוכה הוא עוקב לאורך קילומטרים אחר שביל הנמלים הבוזזות את הסוכר מן המדפים; וגם כשמנהלת הסופר מתעקשת שינצל את אחד ממאות ימי החופשה שצבר, הוא פשוט לא מסוגל. ואולי חשוב מכך, זו נאמנות שמטשטשת כל הקשר תרבותי אחר, ולכן אין לו שמץ של מושג למה כולם שולחים בו מבטים משונים בפרק המדויק־להחריד על בוקר של פיגוע.
ראמזי עבד ראמזי הוא תמצית הפנטזיה הישראלית על פתרון הבעיה הפלסטינית. את הנאמנות הלאומית והדתית שלהם נמיר בנאמנות לסופרמרקט. קצת תקציבים, קצת השכלה, נפתח להם את שערי גן העדן הסוציו־אקונומי שבנינו כאן, והנאמנות תעבור אלינו. אל המעסיקים המשלמים להם ביד רחבה, אל העיריות הבונות עבורם תשתיות שלא יכלו לחלום עליהן במדינה ערבית ממוצעת. כשאנחנו שומעים את השפה הגבוהה, המתאמצת, של ראמזי ("יום בנעימים" הוא האיחול הקבוע שלו), אנחנו מתענגים על המחשבה שעם עוד קצת חיזוקים חיוביים הם לא רק יקבלו בהכנעה את המצב החדש אלא יתחילו ממש ליהנות מזה. לכן אנחנו מתמוגגים כל כך כשדווקא ראמזי עומד על המשמר בפני כל ניסיון להגניב חמץ אל קופת הסופר בפסח, בשעה שהיהודים, לקוחות ועובדים גם יחד, קצת מחפפים. אנחנו מרגישים איך הנאמנות הערבית המפורסמת עוברת תהליך של המרה ומתמקמת בצד שלנו.
אבל דווקא הטוטאליות הזו, והחיוך הקבוע על הפנים, הולכים ובונים לאורך הסדרה איזה כאב עדין בבטן. משהו בהשלמה המוחלטת הזו, שהיא כביכול מה שכולנו מייחלים לו, מצליח יותר מכל הפגנה או מחאה ליצור אצל הצופים תחושה של חוסר־נוחות. ולאט־לאט הם מבינים שהבדיחה היא לא עליו, היא עלינו, ועל הערבי המסורס המדומיין שלנו.
בשנה השנייה של התואר השלישי לקחתי קורס כפול באמנות פלסטינית. ארבע שעות בשבוע הייתי יושב, יהודי כמעט־יחיד בשיעור שנמסר רובו בערבית, ולומד על יצירותיהם של איסמעיל שמוט, תמאם אל־אכחל וסולימאן מנסור. ויותר מאשר למדתי על אמנות, למדתי שם על התודעה העצמית הפלסטינית, או לפחות זו שהשתקפה, והוכתבה, באמצעות האמנות (שזה לא בהכרח אותו הדבר).
הרבה זעם היה שם, בציורים, הרבה כאב גולמי ומתפרץ. אבל יותר מכול נחרת בי דימוי אחד שחזר ביצירותיו של עאסם אבו־שקרה, ערבי־ישראלי שצייר את עצמו כשיח צבר נטוע בתוך עציץ. הרבה ציירים פלסטינים, כמו מקביליהם הישראלים, אוהבים לצייר את עצמם כשיחי צבר. היכולת של הצבר להכות שורשים במדבר ולשלוף גם קוצים כשצריך מאפיינת כנראה את שני העמים. אבל מה קורה לשיח כזה כשהקרקע נשמטת מתחת רגליו? כשאת המרחבים האינסופיים מחליפים בעציץ נעים אך מוגבל? כמה שלא נתאמץ, אומר לנו אבו־שקרה, הוא לא יהפוך לשיח גרניום. הוא צבר. ושיח צבר בתוך עציץ זו לא מציאות בת־קיימא. מתישהו השיח ימות או יישבר העציץ.
וזה אולי מה שצועקת לנו הדמות המגוחכת, הבלתי־אפשרית, של ראמזי עבד ראמזי. שאפשר להילחם בזהות הלאומית הערבית ואפשר להיכנע לה, אבל מגוחך לחשוב שמגזר בעל נאמנות עמוקה ושורשית כל כך יעביר אותה כליל מבני עמו ודתו לטובת סופרמרקט.
