השר משה שפירא עמד בראש מפלגת הציונות הדתית במשך עשרות שנים, עד לפטירתו בתש"ל (1970). מספרים שכאשר שאלו אותו למה ההישגים הציבוריים של הציונות הדתית אינם מרשימים, היה משיב: יש לנו תרי"ג מצוות ו־12 ח"כים; אם היה להפך, היה יותר קל.
די מקובל היום לכסח את הציונות הדתית, ואני לא מתפעל מהמגמה הזו. בפוליטיקה אנחנו באופן מסורתי די כושלים, אבל זו אינה הזירה החשובה ביותר. במקומות החשובים באמת, ברחובות הראשיים והצדדיים של הישראליוּת הממשית, יש לנו לפעמים הצלחות לא רעות. אחת מהן היא הגרעינים התורניים והחברתיים שלנו, ודווקא אותם מתקיפים היום בחריפות.
למה הגרעינים הללו חשובים כל כך? אנחנו, הסרוגים, עוד לא פתרנו את עניין המגזריות שלנו. הציונות הדתית היא שלושה דברים שונים: זרם דתי, אידיאולוגיה לאומית ומגזר חברתי. כזרם דתי, לציונות הדתית יש אמונות משלה, סגנון תפילה משלה, סידורים משלה. הציונות הדתית היא גם אידיאולוגיה לאומית בנוגע להנהגת המדינה, שיש לה השפעה גדולה על השיח הישראלי. לאידיאולוגיה הזו יש קשר לגישה הדתית הסרוגה, אך היא מתורגמת לתפיסה מעשית שגם אנשים לא דתיים, כמו איילת שקד ועמיחי שיקלי, שמחים לאמץ.
הציונות הדתית היא גם מגזר סוציולוגי; וההיבט הזה כבר מסבך מאוד את התמונה. טבעי הוא שאנשים עם רעיונות דומים ואורח חיים דומה יתכנסו לכדי קהילה חברתית. אך מה שמתחיל כחברותא רעיונית הופך די מהר למגזר שיש לו אינטרסים משלו, שאינם קשורים לרעיונות דווקא. כל חבר כנסת דתי לאומי נשאל בחוגי בית מה יעשה כדי להוריד את שכר הלימוד בחינוך הדתי, ובוחריו מצפים ממנו בדרך כלל להביא עוד תקציבים ממשלתיים. קשה לח"כ מגזרי לומר למגזר שלו את האמת הפשוטה: אם אתם רוצים יותר שעות לימוד מאחרים, תצטרכו גם לשלם על זה יותר.
בכל שנה ביום ירושלים אנו מגלים שהוא הפך להיות החג הפרטי של הציונות הדתית. זו אינה אשמתנו. אינני אוהב את תבנית הטיעון הבכיינית של "כשלקחתם מונופול על X, גירשתם משם אותנו". כשחבריי החילונים הפלורליסטים אומרים לי: "לקחתם לנו את היהדות", אני משיב להם: "אף אחד לא היה צריך לקחת מכם את היהדות; אתם השלכתם אותה". בדומה, אין זו אשמתנו שעם ישראל מזניח את יום ירושלים, וטוב שאנחנו שומרים על היום הזה. ובכל זאת, גם אם אין כאן אשמה שלנו, אין כאן גם הצלחה גדולה.
יש הרבה טוב בתחושה של אחדות קהילתית, כל עוד אינה הופכת להתבדלות סקטוריאלית. רק לפני כעשרים שנה התחלנו לקרוא לעצמנו "מגזר". עד אז קראנו לעצמנו "ציבור", וכדאי שננסה באמת לנהוג פחות כמגזר ויותר כציבור או כקהילה. עם חזק מורכב מקהילות חזקות, וזה עובד נהדר כל עוד הקהילות השונות אינן שואפות לבידול חברתי מתמשך. קהילה בריאה צריכה לפתוח לא רק חלון אלא גם דלת, ולנהוג שותפות ואחווה בקהילות אחרות.
חשיבה מגזרית גובה מאיתנו מחיר כבד. התרומה הכי גדולה של הציונות הדתית למדינת ישראל היא כנראה מפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון. המפעל הנהדר הזה היה יכול להצליח יותר לולא התערבבו בו שיקולים מגזריים. אם היישובים ביו"ש היו פחות בררנים, והיו פותחים בשנות השמונים את שעריהם בפני כל עם ישראל, אולי היו היום כפליים יהודים מעבר לקו הירוק. האינטרס הקהילתי המגזרי היה להקים יישובים קטנים והומוגניים, והוא גבר על הערך הדתי של כלל ישראל וגם על האידיאולוגיה הלאומית של ביסוס ההתיישבות. אצל החרדים, המגזריות מתיישבת היטב עם גישתם הדתית: התפיסה של כת לומדי תורה הולמת מאוד היבדלות מגזרית. אצלנו זה לא עובד. אפשר להבין מגזר שמשוכנע שהוא שבט לוי; קשה יותר להבין מגזר שחושב שהוא שבט כלל ישראל.
את הטעות הזו מתקנים הגרעינים התורניים והחברתיים. הם מתיישבים בכל רחבי הארץ, ובדרך כלל פועלים כקהילה פתוחה ולא כמגזר סגור. הם מצליחים לשלב תנופה חלוצית עם שכנות טובה, קהילתיות ברוכה עם פתיחות נעימה. הם מביאים ברכה חינוכית וערכית בכל מקומות מושבותיהם. כמה עיתונאים ופוליטיקאים מטילים עליהם היום בנבזות את אשמת הפוגרום שעשו בהם ערבים ביפו, בלוד, ברמלה ובעכו. אחינו בני הגרעינים, אנחנו יודעים שדווקא בגלל הצלחתכם אתם מושכים אש: אש ממשית שמציתים בבתיכם שונאי ישראל, ואש מטפורית שמטיחים בכם יהודים שאינם אוהבים אותנו. קשה לומר איזו משתיהן כואבת יותר.
