האגדה מספרת שהגבר השנוא ביותר בעולם הוא אותו אחד שבברית של בנו טרח להודות לאשתו שהביאה את המשפחה עד הלום, ואף הגדיל וצירף טבעת יהלום. עד לאותו אירוע, איש לא שת ליבו אל היולדת וסבלה, או כמו שסבתא שלי נהגה לומר לי בהיריון הראשון כשהתלוננתי על כאבים ובחילות – "יפה שלי, החרישי, גם חתולות יולדות".
מאז, כאמור, אותו גבר עם כוונות טהורות הפך לשנוא נפשם של חבריו למגדר. הופעתו הפומבית המרגשת אמנם קנתה לו מקום של כבוד בקרב בנות המין היפה, אך בה בעת הוא זכה למקום של בוז בקרב בני המין השעיר, שכן מאותו הרגע, הודיה ליולדת במילות סגידה משוננות היטב הפכה לחלק מכללי הטקס. מי שלא עושה כן נתפס כפרימיטיבי, וייתקל במבטים מאוכזבים ומופתעים של זוגתו הכאובה. מגדר שלם על הרגליים, והכול בגלל ההוא שהעז להפר את אחוות הגברים הבטלים והעלה את הרף.
אבל מאז עברו כמה אירועים בלוח השנה המגזרי. הבריתות הולכות ומתמעטות, ומתחלפות בבר מצוות והלוויות. בין לבין מתרחשת גם נקודת זמן חד־פעמית בהיסטוריה של ההזדקנות, והשכונה שלי סוף־סוף הגיעה אליה. בשנתיים הקרובות כולנו הולכים להיות בני ארבעים.
"מה העניין הזה שעושים מגיל 40?" שאלה אותי יולדתי. "כשאני הייתי בגיל הזה, הדבר היחיד שקיבלתי מאבא שלך לכבוד המאורע זה צו מילואים".
אבל היי, הם גם בקושי טסו ולא ישבו בבתי קפה לאכול ארוחת בוקר והייתה להם דירה בלי משכנתה. אנחנו פה במילניום החדש, ואין בו הרבה היגיון. לאף אחד אין כסף בצד וכולם מוציאים על הכול. נדמה שאימצנו מין גישת חיים נואשת של עלא באב אללה – אם ממילא אנחנו תקועים פה עם משבר דיור ויוקר מחיה ולעולם לא נצליח להגיע לחסכונות ראויים לשימוש, בואו נזרוק את הכסף על שטויות ונתחרע על החיים.
ראשון בתור היה שיחיה, שיום הולדתו העגול נפל בין הסגרים, ואני הכנתי מסיבה ביתית מחתרתית שאיש מהשכנים לא ילשין עליה. ערב מרקים, קהוט ועוגת מספרים עם קצפת לא מוצלחת. הייתי בטוחה שהפקתי לו את הפקת ההפקות.
חלפו כמה שבועות, ואחד השכנים ארגן לאשתו מחליפת הקידומת מסיבת הפתעה מהסרטים. הוא הזמין לה סדנת קוקטיילים, העמיד חבורת מנגליסטים על האש, וכל החגיגה הזו גרמה ליומולדת של שיחיה להיראות כמו מסיבת גן עם ירון לונדון.
מעלה הרף היה בטוח שהוא פיצח את השיטה, אלא שאז אשתו נקמה בו עם מסיבת הפתעה עוד יותר משוגעת בחאן הסמוך.
לא הספיקו להגיד "גיל המעבר" והנה הגיע לפרקו שכן נוסף, מסוג האנשים שלא יקלטו את ההפתעה שעושים להם גם אם ישימו מולם עוגה עם ארבעים נרות. לכבוד האירוע הפקיעה אשתו המשקיענית את חוות הסוסים הסמוכה והפכה את אחד ממבני הבוץ שלה למועדון ריקודים מאולתר. על השולחן הופקדה די־ג'יי, בחוץ המתינה לנו משאית אוכל, והרעש שעלה משם כמעט גרם לגבעות של יו"ש לספח את עצמן לישראל. עוד אנחנו רוקדים ומתל־אביב מגיעים דיווחים על אזעקות ראשונות. יו, איך לא נעים עכשיו מאזור חיוג 03, אמרתי לחוגגים, ואחד מהם השיב שהוא לא זוכר שתל־אביב הפסיקה לבלות כשאנחנו סבלנו פה מפיגועים.
עם שוך החגיגות החלו בני הזוג של ילדי היומולדת הבאים בתור להרהר בדבר הקונספט הראוי. נדמה שהרף רק הולך ועולה, ואין לדעת לאילו מקומות יגיע. גם לא ברור בכלל מתי התחיל כל הטרנד הזה של חגיגות 40 מוגזמות, ומאין מגיע הדחף להראות את עצמנו פומבית בדיוק ברגע שבו כולנו מתחילים להתכער ולהתפרק. מקריחים מעבירים יד על שערם תוך כדי ריקוד כאילו יש להם בלורית, נשים קופצות את עצמן לדעת כאילו יש להן רצפת אגן. זה כנראה לא מקרי שכל זה קורה בדיוק בזמן שהילדים שלנו מתחילים להצמיח פלומות. משהו בנו נזכר פתאום בנעורים שאבדו ומנסה להשיב אותם אלינו, לפחות לערב אחד.
נותרו עוד שנתיים עד להחלפת הקידומת שלי, ולכו תדעו מה יהיה אז הסטנדרט. האם הבא בתור ייאלץ להכניס את כולנו ליאכטה, וכמה עולה לשכור את ברי סחרוף לערב אחד? כל זאת ועוד בפרקים הבאים של חיינו המוגזמים ביחס להכנסתנו, ובינתיים אני ממשיכה להצהיר שתוכניותיי לציון סגירת העשור צנועות ביותר. בחיי שאסתפק בטנא ירוק, פרח לבן, יין אדום, וטיסה לדרום אפריקה.
