עבר עליי שבוע מוזר ועצוב, קשה לי לתאר את זה במילים, הכול היה בסדר, הכול היה כרגיל, הילדים הלכו לגן, שירה ואני הלכנו לעבודה, אירחנו אנשים, פגשנו חברים, טיילנו בתל אביב עם הילדים, מזג האוויר היה סבבה, הכול היה בסדר, הכול היה בסדר גמור. ובכל זאת, מאז הפסקת האש ועד עכשיו הכול מרגיש לי מוזר ועגום. נראה לי שזה בגלל המלחמה הזאת, שפתאום נגמרה לנו, כמו ילדים שסופרים שלוש ארבע ו, ככה המלחמה הזו נפסקה. זה קרה באבחה, בבת אחת, מהיום להיום, בצורה סטרילית ומשונה, הילדים חזרו למסגרות, והמבוגרים חזרו לעבודות, הכבישים והחנויות והמסעדות וההופעות חזרו למסלולם, שלוש ארבע ו, והנה הכול בסדר, אבל לאיזה מין בסדר חזרנו, מה לכל הרוחות התרחש כאן, בשבועיים העגומים האלה, על האדמה הזו שבה אנחנו חיים.
את רוב השבוע המוזר הזה העברתי בהתכתבויות ארוכות שניהלתי עם כמה מחבריי הטובים. זה התחיל ביום שישי שעבר.מתוך בלבול גדול ומועקה גדולה, התחלתי לשלוח הודעות לחברים שגרים בגבול עזה, בירושלים, ביפו, בלוד, וכאן בתל אביב.ניסיתי להבין איתם, בעזרתם, מה פשרה של המלחמה המכוערת הזו שעברנו כולנו, על מה נלחמנו בעצם, האם ניצחנו, האם המטרות שלנו הושגו, האם אנחנו מרוצים עכשיו, עם שוך הקרבות, האם אנחנו מסופקים ממשהו. בטח תהיו מופתעים לשמוע שאף אחד ממי שהתכתבתי איתו לא הרגיש שניצחנו, אף אחד לא הרגיש שהמלחמה הזו הייתה טובה, אף אחד לא הרגיש שיצאנו מהסבב הזה מחוזקים, אף אחד לא הרגיש שלמדנו משהו, שהרווחנו משהו, שהתקדמנו לאנשהו. הרי אנחנו תקועים במקום כבר שנים.
* * *
זה קטע, פעם מלחמות היו מגבשות אותנו, פעם מלחמות היו מייצרות איזו אחדות אינסטנט בעם, אני זוכר את זה טוב. אני זוכר איך בכל המלחמות שעברתי, גם כשהייתי ילד, גם כשהייתי חייל, וגם אחרי שהשתחררתי, הרגשתי בלב את הטעם המתוק והמוזר הזה, של הביחד. אבל מבצע "שומר החומות" היה סיפור אחר, ככה אני הרגשתי לפחות. זאת הייתה מלחמה לא מגבשת. כולם שנאו את כולם בסיבוב הזה.ככה זה הרגיש, כולם הסתובבו כאן, זעופים ושונאים. ימנים שנאו שמאלנים שנאו מתנחלים שנאו ערבים שנאו יהודים שנאו גזענים שנאו עיתונאים שנאו פוליטיקאים דזבין אבא בתרי זוזי. לא יודע, אם תשאלו אותי, בתוך כל הטילים, והשיגורים, והאזעקות, המלחמה שהתחוללה בינינו, בתוך ישראל עצמה, הייתה הרבה יותר מפחידה.
שלוש ארבע ו! המלחמה נגמרה. ראש הממשלה (איזו ממשלה!) ושר הביטחון, והרמטכ"ל, אולי אפילו בנט! מפטמים אותנו כבר שבוע בסיפורים מרגשים, על הניצחון המוחץ של המדינה הקטנטנה והאמיצה שלנו, אבל אפילו הם לא מאמינים למה שהם אומרים. נתניהו מטפח את החמאס כבר שנים, כמו שמטפחים גינת צמחי תבלין. עזה והחמאס ישקמו את עצמם במהירות, עד העונג הבא. ומדינת ישראל תמשיך להעביר את השנים, לאט לאט, בזהירות, בלי מדיניות, בלי תוכנית, בלי חזון, בלי כוונה. בימין ימשיכו לצעוק שזה הכול בגלל ההתנתקות, בשמאל ימשיכו לצעוק שזה הכול בגלל שעזה הפכה לגטו, בממשלה שבטח לא תקום לעולם, ימשיכו לא לעשות כלום, ובעוד כמה חודשים או שנים נרוץ כולנו למקלטים.
* * *
זה היה שבוע מוזר ועצוב. החיים שלנו חזרו למסלולם, אבל המסלולם הזה הוא הטרגדיה הפוליטית והחברתית שבתוכה אנחנו כלואים. ממשלת השינוי כבר לא תקום, לגוש נתניהו אין ממשלה, מדינת ישראל בדרך לבחירות חמישיות (!!!!!!!!!!!) בלי תקווה, בלי תקציב, עם משרדי ממשלה שלא יכולים לעשות כלום, עם שרים כושלים (אוחנה תתפטר כבר) שגם אותם נתניהו לא רצה למנות (איפה אקוניס כשצריך אותו), ועם "ראש ממשלה" אחד, שאין לו ממשלה, ואין לו חזון, ואין לו תוכנית, ואין לו מילה, ואין לו מספיק מנדטים כדי לעשות את הכלום האפור הזה שישאיר אותו בשלטון עוד כמה שנים.
זאת הייתה מלחמה עגומה. אף אחד לא הרוויח ממנה, אף אחד לא חזר ממנה עם סיפוק. בעצם, היה איש אחד שהרוויח מהמלחמה הזאת. הנה, עובדה, המלחמה הזו השאירה אותו על כס "השלטון". אני כותב שלטון במרכאות, כי זה האיש שתחת "שלטונו" המשטרה הפכה לגוף חלש ורקוב, זה האיש שתחת "שלטונו" התאפשר אסון מירון, זה האיש שתחת "שלטונו" החברה הערבית מופקרת כבר שנים, זה האיש שתחת "שלטונו" משרדי הממשלה מתייבשים ונרקבים, זה האיש שתחת "שלטונו" הפכנו לחברה שלא מתגבשת אפילו בשעת מלחמה. זה עד כדי כך עצוב.
* * *
עבר עליי שבוע מוזר ועצוב. המלחמה העצובה הזו הצליחה לטאטא את המצב העגום שלנו מתחת לשטיח, אבל האבק הרע שיש שם כבר מזמן עלה על גדותיו. המדינה האהובה שלנו, חזקה ואימתנית ככל שתהיה, הגיעה לשפל חדש. תראו אותנו, מעבירים שנה אחרי שנה, בלי תקציב, בלי ממשלה, בלי תוכנית, בלי קואליציה, ועם טעם של שנאת אחים בפה. איזה עצוב.
