אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי". בשיר חצי מפרגן־חצי מקטר זה, פרש לו יהונתן גפן שטיח געגועים לשומר העברי ולגבורתו של טרומפלדור; לפלמ"ח ולפינג'אן, לתל־אביב הקטנטנה ולעצי השקמים – כי לנו־לנו־לנו ארץ זו. "אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר", ממשיך השיר בקולם של חברי להקת "צליל מכוון", "אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר. יכול להיות שזה נגמר". לא יודעת מה אתכם, אבל אני באופן אישי הגעתי הרבה אחרי גפן האב, ו־וואלה, כשבאתי לראות מצאתי כל כך הרבה שקשה להכיל, ולא רק שזה לא נגמר, עושה רושם שזה רק מתחיל.
אל תטעו בגפן, את המילים הממורמרות האלה הוא לא כתב בימי כהונתו הנוכחית של נתניהו, ואפילו לא בראשונה. השיר "יכול להיות שזה נגמר" הוקלט כבר ב־1979, השנה שבה נחתם הסכם השלום עם מצרים, ולמרות הלחן הקליל שלו ומגוון הביצועים, הוא מפגין אי נחת מאותה מדינה קטנה שזמן לא רב לפני כן עוד שוררו לה שירי אהבה דוגמת "נבנה ארצנו, ארץ מולדת", "שורו, הביטו וראו" ו"ארץ ישראל יפה".
את השירים הללו לא תמצאו עכשיו בפלייליסט של תחנות המוזיקה האופנתיות, אבל לפחות את "שורו" הנהדר הזה רוקדים היום בישיבות תיכוניות, וכבר אפשר למצוא אותו בחלק מהחתונות של המגזר הדתי. ואולי זו החלוקה הצודקת יותר בתוך הציבור הישראלי־הציוני לגווניו – לא שמאל וימין ואפילו לא אשכנזים ומזרחים, אלא מי שרואים במדינה כישלון מול מי שרואים בה סיפור הצלחה. אם תרצו – חמוצים מול מרוצים, ללא התפלגות מחייבת בין מחנות פוליטיים.
פרויקט מיוחד במקור ראשון – דור תת"ח: איך תיראה מדינת ישראל בגיל 100
–תת"ח עכשיו: כך תיראה ישראל של 2048
–פרויקט אוטופי: בעקבו 'אלטנוילנד' של הרצל">פרויקט אוטופי: בעקבות 'אלטנוילנד' של הרצל
גדולי הכופרים בעלי הפנקס האדום שרו כאן בלי בושה "מה גדול היום הזה", ולא חששו להישמע משיחיים. "פה בארץ חמדת אבות" ו"הורה ממטרה" היו שירי אהבה למולדת, גדושים בהכרת הטוב לצד לקיחת אחריות להקמת המדינה ובנייתה. מקומם של שירי מחאה הוא ראוי ונדרש, אבל הם לא יכולים להחליף שירים מלאי עזוז לפעול ולעשות, לייצר ולגדל. הם בטח לא יכולים להרשות לעצמם להשתלט על השיח. מדינה צומחת דורשת צוות דישון שלא מתלונן על איכות הפירות שהופקו עד כה, אלא הופך את האדמה בכל עונה מחדש וחורש וזורע עד שיצאו מפה פירות רבים יותר ומשובחים יותר. מדינה כזו דורשת חבורת מאמינים שיודעת לברך על הפירות שכבר קטפנו, ומצמצמת את הביקורת לממדים שלא ישפכו את התבואה המשובחת עם העשבים השוטים. המדינה הזו זקוקה לקבוצת פועלים חרוצים, כאלה שמאמינים בה ובאזרחיה, רצוי גם באלוהים, ומתניעים קדימה.
יהונתן גפן לא לבד. שורה של דעתנים עסוקים בשנים האחרונות בניסיונות עיקשים לשכנע אותנו שהמצב בארץ מייאש. אם זה לא מספיק, גם נביאינו המלומדים הפילו עלינו סטפה של דיכאון כחלק מחזון אחרית הימים. טובי חוזֵינו וחז"לינו ראו בחבלי התקומה כר פורה לקטסטרופה – משחיתות שלטונית שנוגעת אף במערכת המשפט (לידיעת אבירי שלטון החוק: זה מיכה הנביא קבע, לא אני), ועד לתגרות משפחתיות בדרגות קושי שונות. ואם לסכם בארבע מילים: "פני הדור כפני הכלב". רק מי העלה בדעתו אז שבתוך אלפיים שנה יהפוך הכלב לחיית המחמד המפונקת והמלוטפת ביותר בנמצא?
מתברר שנבואה היא לא גזרת גורל, היא אזהרה שמסמנת לך את הדרך. לעיתים יש בה כדי לעודד ולעיתים כדי לנער אותך לקום ולקחת אחריות. עליך המלאכה לגמור, עליך להגדיר את המציאות מחדש. ואנחנו כאן בוחרים לקחת אחריות ולראות את הטוב מתוך ביטחון שיהיה עוד יותר טוב, כי ככה זה כשעלית כבר על דרך המלך. אנחנו מסרבים בתוקף לקדש את הייאוש – כפי שמתעקשים מי מהלשעברים הבכירים לעשות – ובמקום זה אנו מברכים על הקיים וממשיכים לשאוף ליותר. מי שמסוגל לעשות זאת, לא חושש ללכת נגד הזרם הציני ולהודות שהמדינה הקטנה והרדופה הזו היא הצלחה מסחררת, ובמקביל לשמור על ערנות וזהירות שלא להיסחף לוורטיגו כשאנחנו נהנים מטיסת הניצחון שלנו בשחקים.
בימין ובשמאל כאחד מצויים אנשים מצוינים שמוכנים להצהיר בפה מלא שיש לנו אחלה מדינה, וכן־כן – יש לנו ארץ נהדרת; הם לא מתביישים להתפעם מהפלא המכונה מדינת ישראל, ולשיר לה בחיבה אמיתית את מילותיו של יורם טהרלב – עוד לא תמו כל פלאייך. ובתוך זה הם ואנחנו מרשים לעצמנו לחלום איך תיראה יצירת המופת הזו בעוד עשור קדימה, בעוד שניים, איך תיראה מדינת ישראל בשנת המאה שלה. הם ואנחנו אומרים הללויה על מה שהיה־יה, וגם על מה שעוד לא היה – הללויה.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו, ואנחנו אומרים לכם – עוד לא ראיתם כלום.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
