בשנות ה-60 וה-70 התקיים בכל שנה במוצאי יום העצמאות 'פסטיבל הזמר והפזמון' שהיה תחרות של שירים ששודרה ברדיו ובהמשך גם בטלוויזיה. בעקבות הרייטינג הגבוה ובגלל הסינון הקפדני שעברו השירים, רוב השירים הצליחו מאוד גם אחרי הפסטיבל וחלקם הפכו לנכסי צאן ברזל מרכזיים בזמר העברי.
ידוע שהשיר 'ירושלים של זהב' הושמע לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון 1967. (השיר לא התחרה בתחרות אלא בוצע ב'תכנית האומנותית' במהלך ספירת הקולות.) אבל גם השירים 'אהבתיה' 'ליל חנייה' 'פתאום קם אדם בבוקר' 'יעלה ויבוא' ועוד רבים צמחו באותה התחרות.
ב=1972 פנו מארגני הפסטיבל לנעמי שתכתוב שיר לתכנית האומנותית של אותה שנה. נעמי גייסה את שלישיית הגשש החיוור וכתבה עבורם שיר, שכמו 'ירושלים של זהב' גם הוא הצליח יותר מהשירים שהשתתפו בתחרות באותה שנה ועד היום הוא מושמע רבות ברדיו.
יש לי חג – הגשש החיוור
"כשתאלם תרועת הפסטיבלים– ילבלבו שירי אהבתי
אני יכול לשמוח איך שבא לי, וזהו זה החג האמיתי!
יש לי יום יום חג, יש לי חג יום יום,
יש לי יום יום חג, הללויה
התינוקות פתאום יודעים ללכת
ובני השש יודעים פתאום לקרוא
והאופה אופה לי את הלחם
וזהו זה החג בהדרו!
יש לי יום יום חג…
הללויה בגלל דברים כאלה
הללויה אני עדיין שר
הללויה יום יום ואיזה פלא
הללויה לחג שלא נגמר!"
(מילים ולחן: נעמי שמר)
פעמים רבות משמיעים את השיר ביום העצמאות או בחול המועד אבל האמת שהעורכים המוזיקליים שבוחרים להשמיע את השיר בימים אלו לא מבינים את השיר כמו שצריך. הלחן החגיגי של השיר קצת מסיח את הדעת מהמילים וגורם לבלבול גדול. השיר אינו שיר שמתאים ליום חג כלל וכלל. זהו השיר שמתאים ליום שגרה שלכאורה אפור ומשעמם.
משמעות המילה 'כשתאלם' היא 'כשתשתתק'. כשהפסטיבלים יגמרו- דווקא אז מתחיל החג האמיתי!
לנעמי שמר אין ימים שגרתיים ומשעממים, עבורה כל יום הוא חג וכל דבר קטן הוא סיבה לשמחה. כשהתינוקות לומדים ללכת, כשבני השש לומדים לקרוא ואפילו הריח של הלחם הטרי, כל אלו הופכים את ימיה של נעמי לחג אחד ארוך ומרגש שלא נגמר! אבל כל אחד מאתנו יכול להרגיש כל חייו בחג אם נצליח להתבונן על הדברים הקטנים שקורים כל יום ונצליח להתרגש ולשמוח בהם.
בשבוע שעבר, בפרשת 'נשא', קראנו על פסטיבל גדול שערכו בני ישראל במדבר לכבוד חנוכת המשכן. במשך 12 יום כל שבט שלח את הנשיא שלו להקריב קרבן מפואר וכמובן שגם נערך טקס חנוכה מרשים. אבל לאהרון הכהן הגדול לא היה שום תפקיד בכל החגיגה.
ואז בפתיחת פרשתנו, אחרי שנאלמה תרועת הפסטיבל, מקבל אהרון ציווי מיוחד משלו: " דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח' ב')
רש"י מספר לנו שהציווי על הדלקת הנרות במנורה לא נמצא אחרי חנוכת המשכן בטעות כשראה אהרן את חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו, מכיוון שלא הוא ולא שבטו לקחו חלק בחגיגה הגדולה. אמר לו הקב"ה: "חייך! שלך גדולה משלהם! שאתה מדליק ומטיב את הנרות"
המילה 'חייך' בשפתו של רש"י היא לשון שבועה, אבל בעברית שלנו יש לה משמעות יפה אחרת- תחייך! הקב"ה אומר לאהרון שאמנם הייתה חגיגה גדולה ומרשימה אבל חלקך גדול יותר. כי כשאהרון (או כהן אחר) מדליק את המנורה בכל בוקר הוא ממשיך את השמחה כל יום לנצח. אז תחייך! החגיגה שלך ממשיכה! לא בתרועת חצוצרות אלא בדבר הקטן שקורה כל יום
אהרון צריך לפקוח עיניים ולראות שבעצם זהו זה החג בהדרו!
דווקא עכשיו, כששבועות מאחורינו ואין לנו חגים באופק, אנחנו צריכים להפנים את המסר שהקב"ה מוסר לאהרון ושנעמי שמר מוסרת לנו. להתבונן בכל הדברים הקטנים ולהתמלא מהם בשמחה ולהמשיך את היום יום חג! הללויה!
שבת שלום!
