במוצאי שבת, כשחזרנו מבית הכנסת, שמענו לראשונה על המבצע החשאי שהחל בליל שבת, והתמלאנו גאווה. למעלה מ־14 אלף עולים הובאו ברכבת אווירית מיוחדת מאתיופיה לישראל, במסגרת "מבצע שלמה" שאירע השבוע לפני שלושים שנה. הכותרת הראשית בעיתון של יום ראשון הייתה "על כנפי נשרים", ומתחתיה הופיעה תמונה גדולה עם מאות עולים יושבים צפופים על הרצפה בבטן המטוס.
הסיפור של "מבצע שלמה" סופר לאורך השנים רק בקול אחד. קולה של המדינה, של הממשלה, של הצבא, שכמו בארבע לשונות הגאולה של יציאת מצרים, הוציאו, הצילו, גאלו ולקחו את העולים על כנפי נשרים. לא נשמע בסיפור הזה קולם של פעילי העלייה, בני ביתא ישראל, שלחצו, דחפו ופעלו במשך שנים להעלאתה של הקהילה. רבים מכירים את שמותיהם של המדינאים ושל אנשי הצבא שהובילו את הרכבת האווירית מאדיס־אבבה, אבל רק מעטים מכירים את שמותיהם של האלמונים שהפעילו לחץ להוצאת המבצע לפועל, וגם דאגו לכך שבני הקהילה יתרכזו באדיס בשנים שקדמו למבצע.
בסרט "ללא אדמה" ששודר השבוע בכאן 11, הם קיבלו לראשונה את הבמה. יוצרי הסרט, עלמוורק וקובי דוידיאן, הציבו מול המצלמות את אברהם ירדאי, רחמים אלעזר, אדיסו מאסלה, באבו יעקב ופעילים נוספים שהובילו את המחאה ושנאבקו בגלוי ובחשאי, בארץ ובחו"ל, עד לתמונת הניצחון של נחיתת המטוסים בארץ.
הסיפור האישי של באבו יעקב מלמד הרבה על המאבק שנוהל מאחורי הקלעים. יעקב עלה ארצה לבדו מאתיופיה בשנת 1971 בהיותו בן 17 בלבד. מכיוון שבאותן שנים בני קהילת ביתא ישראל עדיין לא הוכרו כיהודים ולא היו זכאים לעלייה במסגרת חוק השבות, הוא הגיע לישראל עם אשרת תייר לשלושה חודשים. לאחר כשנה, ארבעה מחבריו שהגיעו לארץ לפניו קיבלו צו גירוש. "אחרי כל המאמצים שעשינו כדי להגיע לישראל, אמרו לנו שלא מכירים בנו. נלחמנו באתיופיה כיהודים, נושלנו שם מאדמות, קראו לנו בשמות גנאי, והסתכלו עלינו בזלזול. חשבנו שכשנגיע לארץ ישראל נקבל יחס אחר".
באבו יעקב, פעיל עלייה באתיופיה: "כשמביטים על רכב יפה מבחוץ, לא תמיד זוכרים שבתוכו יש מנוע ודלק. במידה רבה אנחנו היינו המנוע לפעולה"
יעקב וחבריו התאגדו תחת ארגון בשם "התאחדות יהודי אתיופיה בישראל", והחלו לפעול להכרה ביהדותם ולהעלאת בני משפחותיהם. פריצת הדרך הראשונה הייתה בשנת 1973, עם פרסום פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף שהכיר ביהדותה של הקהילה. שנתיים לאחר מכן הצטרף לפסיקה הרב שלמה גורן. אבל גם לאחר ההכרה הרבנית, והחלטת שר הפנים שלמה הלל להחיל עליהם את חוק השבות, ממשלת ישראל לא מיהרה להעלות את בני הקהילה. בשנת 1977, לאחר המהפך הפוליטי, ביקש ראש הממשלה מנחם בגין מראש המוסד יצחק חופי להעלות ארצה את בני הקהילה, אבל דווקא אז עלה לשלטון באתיופיה מנגיסטו היילה מריאם, והיחסים בין ישראל לאתיופיה עלו על שרטון.
מי שפתח את האפשרות להעלאת יהודים דרך מחנות הפליטים בסודן בשנת 1979, היה בן הקהילה ופעיל העלייה פרדה אקלום. שיתוף פעולה שלו עם גורמי המוסד ועם פעילים מקומיים אפשר את תחילתו של מבצע משה, שבמסגרתו עלו ארצה בשנות השמונים כ־7,000 מבני הקהילה. חלק מבני משפחתו של באבו יעקב הגיעו דרך סודן, ואחד מאחיו נרצח שם. הפרסום של מבצע משה בשנת 1985 הביא לעצירת העלייה. הוריו ואחייניו של יעקב נותרו באתיופיה, והוא נסע לשם, תוך סיכון עצמי, כדי לחלץ אותם. "אחרי שהצלחתי להביא אותם, אמרתי שאם אני יכול גם הממשלה יכולה".
המהלך הבא שהובילו פעילי העלייה, היה לעודד את בני הקהילה שנתקעו בסודן או נשארו באתיופיה להתרכז באדיס־אבבה. "כשהם הגיעו לאדיס ביקשנו מהממשלה שיעלו אותם, אבל הם לא כל כך התייחסו אלינו ואמרו שאי־אפשר, למרות שהמצב שם נעשה קשה". מי שסייעה לבני הקהילה באדיס הייתה "האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה" (AAEJ), שהקימה שם מאהל לממתינים לעלייה. בינתיים בישראל הפעילו הפעילים לחץ ציבורי על הממשלה באמצעות משמרות מחאה מול הכנסת, ופגישות שקיימו עם שרים, ח"כים, ואנשי ממשל בארה"ב. "ידענו שעומדת להיות מהפכה באתיופיה ושהממשל שם עומד ליפול. התרענו על כך בפני ראש הממשלה יצחק שמיר, ביקשנו גם לשלוח רופאים לסייע לממתינים באדיס־אבבה, אבל לא אישרו להם לצאת".
את אחיי אנוכי מבקש
בשנת 1991, לאחר קריסת בריה"מ וחידוש הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל לאתיופיה, התבשרו הפעילים שמתוכנן לצאת מבצע להעלאת הממתינים, והם נקראו להיות שותפים לו. הם התבקשו לטוס עם הצבא לאדיס־אבבה, ולסייע שם בהעלאת הממתינים למטוסים. יעקב עצמו טס פעמיים הלוך ושוב במסגרת המבצע. "לא יכולנו לטוס דרך סודן וסעודיה, ולכן כל הטיסות היו מעל ים סוף. יצא שכמו בני ישראל ביציאת מצרים גם אנחנו חצינו את ים סוף, רק באוויר. זה היה מדהים להיות חלק ממבצע כזה, וגרם לנו לגאווה גדולה".
באבו יעקב, כיום בן 67, מתגורר ברחובות. במהלך השנים הוסיף לשמו את השם משה. לאחרונה פרש לפנסיה מעבודתו בתעשייה האווירית. לפני ארבע שנים פרסם ספר עם סיפורו האישי, בשם "את אחיי אנוכי מבקש". "יוסף שאמר את המשפט הזה הלך לחפש את האחים שלו, וכשפגש אותם הם התנכלו לו", הוא מסביר. "כנער באתיופיה גם אני ביקשתי את אחיי שבארץ ישראל, ובהיותי בישראל ביקשתי להביא לירושלים את אחיי שבאתיופיה. כיום, כאשר רובנו כבר חיים בישראל, אני מבקש את אחיי לראות אותנו כשווים בין שווים". ובכל זאת, ליעקב אין טענות על ההיעדרות שלו ושל חבריו מסיפורי מבצעי העלייה. "לא משנה לנו מה יספרו, אבל ברור שמבצע שלמה לא יצא סתם כך פתאום לפעולה. כשמביטים על רכב יפה מבחוץ, לא תמיד זוכרים שבתוכו יש מנוע ודלק. במידה רבה אנחנו היינו המנוע לפעולה".
מיכה פלדמן, שכיהן כראש המשלחת של הסוכנות באתיופיה וכקונסול ישראל באתיופיה בראשית שנות התשעים, ניהל את רישום העולים וציוותם למטוסים בשדה התעופה באדיס־אבבה. בשיחה ששמעתי ממנו באמבובר שבאתיופיה לפני כשנתיים, גם הוא דאג לציין את חלקם של בני הקהילה במבצע. "הם היו אלו שיזמו, הם הסתכנו, יצאו לדרך ופתחו את הפתח. אנחנו רק עזרנו להם להשלים את המהלך ולהגשים את החלום".
