מאות נעלי בד וגומי התרוצצו על מדרכת האבן החלקלקה, כשנועליהן מתענגים על רוח שוברת חמסין מהסוג שירושלים יודעת לפרגן בעיצומו של קיץ. ליל תשעה באב בחצר ישיבת הכותל, חֲברה חרדית צועדת יחד איתי במורד המדרגות לכיוון הרחבה. כמה דקות קודם לכן סיימנו ריאיון טלוויזיוני משותף סביב סוגיית הרלוונטיות של יום האבל הלאומי בן אלפיים השנים לישראל הריבונית של המאה ה־21. עכשיו סיימנו פטפוט של אחרי המצלמה, כשרגליי מושכות לרחבת הכותל ושלה אל השער המרכזי, לכיוון החנייה. לא, היא לא מתכוונת להצטרף להמוני החרדים, דתיים, חילונים ומסורתיים היושבים על הארץ ומקוננים את החלל והחילול שמתרחש למעלה. סבא שלה פסק הלכה שלא מתקרבים לכותל מחשש קדושת ההר, אפילו לא נכנסים לרחבה. "הר הבית נמצא למעלה, זה רק הקיר התוחם", אני אומרת לה, אבל היא מתעקשת שזו הלכה לסבא מסיני וכך נוהגת כל המשפחה. כי מה שנכון לאזור אבן השתייה נכון להר הבית כולו; ואם הר הבית, אז גם הכותל; והמהדרין מקפידים שלא לעלות בחומת נתב"ג. וכן, התברר למפרע שבשידור הטלוויזיוני ישבה מולי אישה נעימה נוכח פני הקודש, וביכתה את החורבן גם כשהוא מוקף דגלי כחול־לבן. יתומים היינו ואין היתר־סב, אוי. אמותינו מקוננות מול ההר המשוחרר בחודש אב, אוי מה היה לנו.
נזכרתי במיני־אירוע הזה במוצאי השבת האחרונה, כשח"כ משה גפני קרא לראש הממשלה שלא לפתוח ליהודים את הר הבית. 19 ימים שבהם המקום היה סגור בפני יהודים בלבד, פתחו ליו"ר יהדות התורה את התיאבון. כמו בכל הסבבים הקודמים – ממהומות האינתיפאדה השנייה ועד לאירוע המגנומטרים – הצד הפורע הוא הצד המותר לבוא בקודש; הצד החוטף ממודר מן ההר. גם בימים של שגרה במקום המקודש הזה, תשעה שערים פתוחים דרך קבע בפני המוסלמים, שער אחד בודד ליהודים. אלה האחרונים נדרשים כידוע להשאיר בכניסה כל סידור או תנ"ך שברשותם, ולהסתפק בהליכה קצרה על ההר תוך הימנעות מוחלטת מתפילה או מלמול ברכת 'שהכול' על שלוק מים. זה גם השער היחיד – קבלו את מלכת האירוניה – שגלאי מתכות חשדניים בודקים את הבאים בו. וגפני רצה עוד מכל הטוב הזה.
"מפני חטאינו נחרב בית המקדש וקיים חיוב כרת בעלייה להר הבית", קרא יו"ר ועדת הכיסופים. "אנחנו מתפללים כל העת 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'; אי־העלייה להר היא ההוכחה העמוקה ביותר להשתייכותנו למקום קדוש זה, אליו אנו מכוונים בתפילותינו מכל העולם". או כמו שנאמר: "אוהבת אותך, עוזבת אותך", אי נמי "אהבה זה כואב".
גפני לא הסתפק בזה, והוסיף: "אני מבקש ממך (ראש הממשלה) להשאיר את הר הבית סגור ליהודים". בשם השם נתרחק ונשכיח. שרים בידם נטלו את מפתחות ההר, אוי. כבשת הרש חמסו וגזלו, אוי מה היה לנו.
מובן שמאחורי הדברים עומדת פסיקת רבנים חשובים, שקבעו כי אין לעלות בעת הזו להר הבית מחשש קרבה למקום הקודש בטומאה (החלה, אגב, גם על נוכרים) – חטא שדינו לא פחות מכרת. נחמד מצד גפני וחבריו לקחת אחריות לאומית על הכופרים בדעה זו, הנשענים על פסיקת רבנים חשובים אחרים שמתירים עלייה להר בהגבלות ידועות. יפה שאנשי יהדות התורה דואגים לשלומנו ושלום העולם הבא שלנו. השאלה היא למה לעצור פה? לפי שיטה זו, מן הראוי להעניק לחמאס ולתומכיו מבית את רצועת החוף כולה – מעזה ועד ראש־הנקרה – מחשש ביקיני. על הדרך אפשר למסור את הקיבוצים מחשש טיב טעם, ואת רחובות הערים מחשש AM:PM. תוסיפו לזה את חשש כרת של האוכלים ביום הכיפורים, המתקלחים והמחללים בו – וקיבלתם מקבץ מצומצם של גטאות שראוי שכף רגלו של יהודי תדרוך רק בהם: בני־ברק, מאה שערים, עמנואל ורכסים. אלא שאז מתעורר חשש שהגבולות הללו אינם בני הגנה, כך שאולי כדאי לחזור למתכונת המקורית של ישיבה בגולה. לפחות משם הקינות מקבלות תוספת אמינות, לצד קריאות הנהי והבכי של סליחות הימים הנוראים. על זה היה דווה ליבנו, אוי. כי נוטל כבוד בית מאוויינו, אוי מה היה לנו.
דיל הכוהן הגדול
הבעיה איננה בתפיסה הדתית של ההר, אלא בהפקרות הלאומית. מובן שיש לכבד פסיקת הלכה וכל איש יעשה לפי שיטת רבו ואבותיו, אולם: הר הבית איננו סוגיה דתית בלבד, הוא סוגיה לאומית. דרך ההבנה הזו הצליח חמאס לסחוף אחריו צעירים נטולי רגש דתי, ילדים שמדברים על גירוש יהודים מהמולדת, ולא מקודשי האסלאם.
רבנים גדולים שדעת התורה חשובה להם לא פחות מלגפני או לרב טאו, מצאו דרך לאפשר עלייה להר בלי להסתכן בחשש כניסה לקודש. ההליכה במתחם בהדרכת נאמני הר הבית נעשית לפי הנחיות קפדניות ביותר, שלוקחות מרווח ביטחון בהתאם לממצאים ארכיאולוגיים, ידע היסטורי וכמובן היגיון בריא. התעלמות מכל אלה מביאה לא רק לוויתור על הר הבית שקיבלנו במתנה, אלא עשויה להרחיב את הסייג־של־סייג־של־סייג עד לכותל ועד בכלל. כי אם אנחנו כבר לא סגורים על הגיאוגרפיה במקום, למה באמת לעצור בשער המוגרבים כשאפשר לעצור בכניסה לקניון ממילא?
אין זה מקרה שהמתאמצים למצוא את הגבולות המותרים בהליכה על ההר, משתייכים ברובם למחנה הלאומי. הסבים שלהם נהרו אחר הציונות כנגד כל הסיכויים, שעה שאנשי העדה החרדה לדבר הגאולה העדיפו להסתייג מעלייה, מטעמי דת וגלות. אז הם חששו להיכשל בקיום מצוות התלויות בארץ, והעדיפו להתנער מהארץ הזו מכול וכול. היום הם חוששים להסתבך עם קודש הקודשים. במקום לעוט על אתגרי שיבת ציון, הם נאחזים בעקשנות בדרכי ציון אבלות.
מה שהיה הוא שיהיה. נראה כי בחזון אחרית הימים, צה"ל יכבוש בסופו של דבר את ההר אחרי איזו פרובוקציה מוסלמית מאיימת; והציונות הדתית תסלול את הדרך לבניית המקדש בראשו, לקולות מחאת החרדים. אבל אל חשש. גפני וליצמן ג'וניורים ידאגו שהכוהן הגדול יהיה חרדי. כך גם כל שאר המשרתים בקודש. כמו בכותל, כמו ברבנות הראשית – אחרי שהציונות החילונית והציונות הדתית יסללו את הדרך, הם כבר ידאגו להשתלט על המוסד הדתי ולנהל אותו עבור כולם. אחד נכון למות, האחר יכבוש את ההר.
