יש לי וידוי קטן, שאולי חלק מהקוראים כאן יוכלו להזדהות איתו איכשהו, והשאר ישפטו אותי לחומרה, ובצדק. וידוי שקשור לאירוע שהתרחש לפני קצת יותר מ־15 שנה, בזמן הגירוש מגוש קטיף.
הייתי אז צעירה ונמרצת, חדורת מטרה יחד עם כל הנוער הפעיל של הימים ההם. בתור מי ששירתה בשירות לאומי באשקלון הייתי מעורבת מאוד וגם די קרובה גיאוגרפית, והשתדלתי לקחת חלק איפה שצריך בניסיון למנוע את הגזרה הנוראה.
במקביל יצא לאור ספר חדש שסיימתי לקרוא ממש בעת שהזוועה התחוללה. הספר, “הארי פוטר והנסיך חצוי הדם", היה מותח ונגמר בבשורה קשה עד כדי כך שהערבוב הנורא בין המציאות לדמיון נחרת בזיכרוני. לא הבנתי איך העולם יכול לתפקד ולהמשיך הלאה כשדמבלדור הקוסם האגדי נרצח בדם קר (סליחה על הספוילר, אם עוד לא קראתם זה מגיע לכם).
השתדלתי בכל כוחי לאחוז במציאות, להיות איפה שצריך – בהפגנות, בטיפול במגורשים ובניסיון לעזור, או אפילו סתם בערבי התחזקות והתוועדות – אבל חלק גדול ממוחי פשוט לא היה פנוי לזה, ובכל הזדמנות שהייתה ברחתי לספר.
אני יודעת שבין קוראיי יש כמה שכעת מחייכים מעט. גם הם כמוני חוו את הבלבול הזה בין הדמיון למציאות בימים הבלתי נשכחים ההם. ראיתי אותם כבר אז, ביער באופקים, רגעים ספורים לפני הגירוש, כשנלחמנו על ימיו האחרונים של הגוש. ראיתי את הספר מנצנץ בידיהם של לא מעט אנשים שאולי גם הם נשבו והתמסרו כמוני.
למרות זאת אני מרגישה לא בנוח עם הווידוי הזה ומנסה למצוא לו תירוץ הולם, משהו שיעזור לכם לסלוח לי על חוסר הנאמנות שלי לחיים עצמם וניסיונות בריחה אל מחוזות הדמיון. אבל האמת היא שזה חזר על עצמו לא פעם, גם פה בסבב האחרון.
בשבועיים האחרונים, בזמן שהעולם כולו בער, מצאתי את עצמי נשאבת לאחת מסדרות ספרי הנוער הפנטסטיות יותר שקראתי לאחרונה, הכוללות ערפדים ושדים ושלל יצורים דמיוניים וחסרי בסיס קיומי. וכך אני מבלה את רוב ימיי, בהתמסרות מלאה למתרחש בעלילה במקום למתרחש במציאות, ההזויה לא פחות.
כלפי חוץ אני משתדלת להציג לכולם מעורבות מלאה, מתעדכנת בנעשה, מגיבה כשצריך, כותבת על כך, מתפקדת במצבי חירום, משתפת את ילדיי, קשובה לצרתם של חבריי ושכניי. אבל הלב נמצא במקום אחר לגמרי.
אי אז בתקופת הגירוש הייתי ילדה צעירה ומלאת מצפון על ההתנתקויות האלו (התנתקות בהתנתקות, הבנתם?) ובאמת היה על מה. לדעתי הסתרתי את עצם העובדה שאני קוראת את הספר, רק כדי שלא יחשבו שמשהו מסיח את דעתי מאירועי החיים. אבל היום, אני מוצאת שרגעי הקריאה האלו, שמבריחים את המוח שלי לאיזשהו מקלט אטום שלא חודר אליו דבר מהעולם החיצון, הם בעצם הצלה פסיכולוגית לנפש. ייתכן שעליתי פה על קונספט לא רע בכלל להתמודד עם שגרה מטורפת בלי לצאת מדעתי.
דוז פואה
אני לא באה להצדיק את החולשה הזו, לא באה לצאת בהצהרה שכולכם לא בסדר כשאתם לא בורחים ומדחיקים אלא מסתכלים למציאות בעיניים, והדרך שלי היא הנכונה. אני מודה שזו חולשה, ויש לי לא מעט ביקורת עליה. על ההמלטות למציאות דמיונית בזמן שדברים קורים כאן ועכשיו. ובכל זאת, יש משהו נוח בכל העזרים החיצוניים האלו, חלקם שטחיים להפליא, כדי להתמודד טוב יותר עם סיטואציות.
כאילו הקב"ה שתל פה ושם בעולם כל מיני תחנות של כיבוי הלב. אולי של הטענת הלב. מקומות שבהם אפשר להניח אותו וגם את השכל לכמה שעות, ושם הם יישמרו מפני האמת הכואבת. כך נאפשר לעצמנו לתפקד בשעת הצורך ללא התערבבות רגשית וללא איבוד השפיות והדעת.
במקרה שלי, הבריחה לעולם הדמיון לא נעשתה במחשבה תחילה אלא נקלעתי אליה, בשני המקרים. אבל עצם העובדה שאת אירועי השבועות האחרונים ואת אירועי החודש הנורא ההוא בקיץ 2005 יכולתי ועודני יכולה לשאת בראשי תוך כדי תפקוד ותפעול בית ומשפחה, אפילו יחד עם יכולת לשמור על חוש הומור ופנאי, פותח בפניי התבוננות אחרת על אותן הבריחות.
יחד עם החודש הבלתי נסבל הזה, שעברנו כולנו, חלקנו עסקו באופן מוגזם מעט באירוויזיון. היו מי שהתרגשו סביבו כמעט כאילו תינוק חדש שנולד שמעתי לא מעט ביקורת על הסיקור התקשורתי העמוס של המופע המוזיקלי, כשתושבים רבים עוד ישבו במקלטים ואחר כך כשהמדינה ליקקה את פצעיה. בעבר, באופן מעט מתנשא, הייתי גם אני מצקצקת בלשוני על מי שמתעסקים בזוטות בזמן שעם ישראל כולו בצרה ובשביה.
אבל היום יש בי יותר חמלה והכלה להבין שגם בריחה היא התמודדות. מותר מפעם לפעם, ואולי דווקא בזמנים שהכול סוער ובוער בחוץ, להסיח את הדעת אל עניינים קצת שטחיים ולא קשורים. בלי לזלזל באירועי היומיום הקשים שפקדו אותנו, לכל אחד מאיתנו מגיעה מעט עגינה, לצבור כוחות לשבירת השגרה הבאה (רק לטובה).
