ברשימה הקודמת תיארתי כאן את הדילמה של האזרח הניצב מול החלטה דמוקרטית, כאשר הוא משוכנע שזוהי החלטה גרועה ומסוכנת. שלוש אפשרויות עומדות בפניו: להתנגד תוך שימוש בכוח, לפרוש, או לקבל את דין הדמוקרטיה, יהיה אשר יהיה. הצגתי את דעתי, שדמוקרטיה אמיתית פירושה בחירה עצובה אך מודעת באפשרות השלישית. גם כאשר אנו יודעים ובטוחים שהחלטה מסוימת שהתקבלה במסגרת הדמוקרטית היא הרת אסון – עלינו לקבלה. זוהי משמעותה של האמנה המהווה את הבסיס לחיינו הדמוקרטיים.
המחויבות למערכת ההלכתית יוצרת קונפליקטים לא מעטים בינה ובין החיים במסגרת הדמוקרטית. אלה אינם נוגעים רק לשאלות מעשיות ולהחלטות הנתפסות כסותרות את המחויבות להלכה; הניגוד עמוק הרבה יותר, שכן זהו עימות בין תפיסות עולם שונות באופן מהותי.
אמת יחסית או מוחלטת
הגישה הרואה בדמוקרטיה ערך עליון, נגזרת מהאמונה ב"יחסיות" ומהמחשבה שאין בעולם שום עמדה "אמיתית" ושכל דעה היא סובייקטיבית ומבטאת רק את נקודת התצפית של בעליה. ממילא אין לאיש סמכות וצידוק להכריח את האחר לקבל את דעתו. במצב זה, הדמוקרטיה היא המשטר הפוליטי המשקף את יחסיות הערכים, ומאפשר לכל אדם את החופש ללכת בשרירות לבו. המאמינים בשיטה זו נוטים גם לטעון שרק האמונה בסובייקטיביות כזו היא דמוקרטית, ומי שלא חושב כך ומאמין שיש "אמת", כמו למשל אמת דתית – לא יכול להיות שותף אמיתי במערכת הדמוקרטית.
אכן, מי שחייו מבוססים על אמונה במערכת מצוות מחייבת, איננו יכול להסכים לתיאור כזה של המציאות. וכפי שלימד אותנו רבי נחמן מברסלב, כך גם אומר החכם במשלי: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (משלי יח, ב; ליקוטי מוהר"ן א). העמדה הדתית מבוססת על האמונה בקיומה של נקודת תצפית אבסולוטית, שממנה ניתן לקבל תמונת עולם אמיתית ומערכת ערכים מוסרית ודתית מוחלטת.
האם נובע מכאן שהעמדה הדתית איננה יכולה להיות דמוקרטית? אכן ישנם כאלה הסבורים כך, הן בקצה הדמוקרטי־ליברלי הקיצוני והן בקצה הדתי הקיצוני. אולם לדעתי אין הדבר כך, אלא שההצדקה לשותפות במערכת הדמוקרטית תהיה שונה בתכלית עבור האדם המאמין. אנסח זאת כך: ניתן לומר שהמאמין ביחסיות הערכים הוא חסיד של הדמוקרטיה כשיטה מלכתחילה, בעוד שהאדם הדתי רואה את הדמוקרטיה כחובה שבדיעבד.
עבור חסידי "הדמוקרטיה לכתחילה", האידיאל העליון הוא החופש המוחלט של היחיד והמימוש העצמי האינדיווידואלי, כפי שכל יחיד יבחר לעצמו. כל האפשרויות שוות ולגיטימיות. המדינה האידיאלית היא שתיתן ליחיד את מירב האפשרות למימושו העצמי והחופש לבחור את דרכו. היחסיות וחוסר ההכרעה היא המתנה החשובה ביותר שהדמוקרטיה נותנת לאדם הפרטי. זוהי הנחה שהמאמינים במערכת ערכים דתית אינם יכולים להסכים לה. עמדתו של האדם הנאמן להלכה היא השכנוע בוודאותו הסובייקטיבית מול חוסר הוודאות האובייקטיבית שסביבו.
השאלה היא כיצד מתייחסים להחלטות המערכת הדמוקרטית, כאלה שעשויות ליצור קונפליקטים אידאולוגיים והלכתיים לא פשוטים. אלו המאמינים בדמוקרטיה מלכתחילה ורואים בהחלטותיה סוג של אמת מחייבת, משתייכים למודל שאכנה "מודל המשפטן": מה שנקבע מבחינה פורמלית על ידי רשויות המערכת הדמוקרטית, ובעיקר המערכת המשפטית, הוא החוק המחייב. לשון אחרת – זוהי האמת. במקרה של מחלוקת ניתן להכריע לפי רוב דעות, "אחרי רבים להטות". החלטת הרוב תהפוך לכלל מהותי, הקובע לצורך העניין את "האמת".
דילמת הרופא המרדים
אולם מודל זה איננו מתיישב עם תפיסת עולמו של האדם המאמין. עבורו קיים דגם אחר, שאכנה "מודל הרופא". מי שעמד בפני בעיה רפואית אמיתית יוכל להבין את מלוא משמעותו, כאשר רופאים שונים נותנים לבעיה אבחנות שונות וממילא דרכים שונות – לפעמים סותרות – לפתור אותה. במצב זה, זכותם וחובתם של החולה וקרוביו להיות הפוסק האחרון ולהכריע ביניהן. במקרה כזה, הרופאים החולקים אינם שווי־משקל. כולם ראויים לכבוד, אך עבורי, הפציינט, יש ביניהם מסוכנים ויש ביניהם מושיעים. עלי מוטל לגלות זאת, ולקבוע במיטב הבנתי ובסייעתא דשמיא מה עלי לעשות.
הבעיה הופכת למורכבת יותר כאשר משפחה שלמה צריכה להחליט, ולכל רופא יש "חסיד" מבני המשפחה. כיצד נכריע בין הרופאים? האם נשתמש בכלל "אחרי רבים להטות"? אכן כן, אך לא מפני שהוא ייתן פתרון מהותי ולא מפני שהרוב חייב להיות צודק, אלא מכיוון שאין פתרון אחר. זוהי "הדמוקרטיה בדיעבד": עריכת הצבעה בין רופאים מומחים או בני משפחה בלתי מומחים. מובן שתהליך זה לא ייתן בהכרח את הפתרון הנכון והמיטבי, אולם ייתכן שזוהי האפשרות היחידה להכריע.
כמובן, כל אחד חייב להשתדל כמיטב יכולתו לשכנע את האחרים בצדקתו, שהרי ההחלטה שתתקבל תהיה החלטה קולקטיבית, ואת מחיר שגיאותיה נשלם כולנו. ועדיין, נראה שלא קיים שום אמצעי שיכול להציל אותנו מהכרעה דמוקרטית על דרך הרוב. זוהי טרגדיה בלתי נמנעת.
אולם מודל הרופא מעלה קונפליקט נוסף. עד כה השקפנו על הבעיה ממבטו של החולה, כעת נוסיף את זווית הראייה של הרופא. נחשוב, למשל, על רופא מרדים שהוא חלק מצוות מומחים שעומד לבצע ניתוח. בניגוד לעמיתיו, הרופא המרדים משוכנע בסכנה החמורה שבניתוח. האם הוא רשאי לברוח מהמשימה, או שחובה עליו להשתתף בניתוח? לכאורה, כיצד הוא יכול להשתתף במעשה שבעיניו מהווה סכנה לחיי אחרים? אך מצד שני, כיצד יכולים אנו לתת לרופא, או לכל אחד אחר, זכות וטו? אילו ניתן תמיד להשיג רופא אחר, היינו יכולים אולי להרשות לעצמנו "מותרות" מסוג זה ולאפשר לו להשתמט מחובתו. אולם בכל מקרה, מלאכתו תיעשה אז על ידי אחרים. וכך חוזרים אנו להבנה שהפתרון היחיד לחיינו המשותפים הוא קבלת דין ההכרעה הדמוקרטית, אף אם היא מנוגדת לדעתנו באופן יסודי.
זהו, לדעתי, הלקח מהסיפור התלמודי על "תנורו של עכנאי". כידוע, הסיפור עוסק במחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים ביחס לשאלה האם תנור מסוים יכול לקבל טומאה. אף שבת קול משמיים מעידה שרבי אליעזר צודק ודעתו היא האמת, עדיין הלכה כחכמים בשל העיקרון המכריע שהולכים אחר הרוב. רבי אליעזר אף מנודה על כך שאיננו מקבל זאת ונשאר נאמן לדעתו. חז"ל מלמדים אותנו שרבי אליעזר חייב היה לקבל את קביעת הרוב, למרות היותה מנוגדת לאמת הוודאית שלו ולכאורה אף לאמת האבסולוטית.
