בישראל של 2048 החיים דבש. כל כך דבש, שאנחנו מייצאים דבש לכל העולם.
וההייטק הישראלי פורח בטירוף ולאנשי BDS ברחבי העולם ממש קשה להחרים תוצרת ישראלית, כי זה משאיר אותם בלי טלפון, מחשבים ניידים, תוכנות אנטי־וירוס ועוד ים פיתוחים שאני לא יודע לאיית ומיוצרים פה.
ומספר זוכי הנובל הישראלים ביחס לאוכלוסייה הוא אסטרונומי, אבל עדיין איכשהו כששואלים ישראלי מה ההמצאה הכי גדולה שיצאה מהמדינה שלו הוא יענה: עגבניות שרי ושקדי מרק.
והקולנוע הישראלי מיצה כבר את כל הסרטים שאפשר לעשות על הסכסוך הישראלי־פלסטיני אז הוא עושה את מה שכל קולנוע שמכבד את עצמו עושה ועובר לעשות סרטים על הסכסוך הפלסטיני־ישראלי.
ולכל העולם נמכרות סדרות טלוויזיה ישראליות, ובעונה העשירית של "פאודה" הנכד של דורון רודף אחרי הנין של אל־מקדסי ברחובות ברלין.
בישראל של 2048 הרדיו מלא במוזיקה מכל הז'אנרים והסגנונות, יש רוק ופופ ומזרחי וג'אז ואפילו עוד משמיעים את אפרים שמיר ואת הקאבר ההוא של שרית חדד לכוורת.
וקלפטר שוב מגיע לבית חולים במצב לא טוב אבל איכשהו יוצא מזה בסוף.
ונגמרו הימים שבהם רק לצד אחד יש מיקרופון. בישראל בת ה־100 יש לכל מחנה פוליטי מהדורת חדשות משלו, שהוא יכול לשבת וליהנות מולה, ומהדורת חדשות של הצד השני, שהוא יכול לשבת ולהתעצבן מולה.
ואנשים כבר יודעים שמאחורי כל מילה שהם קוראים בעיתון עומד מישהו עם אג'נדה. ולצד כל אמת של מישהו כזה יש אמת של מישהו עם אג'נדה אחרת.
ונשיאת ארה"ב יודעת להבחין בין טוב לרע ותומכת בישראל בצורה חד־משמעית, בהפרכה של כל הפרשנים שאמרו לפני הבחירות שאיוונקה טראמפ לא תנצח בחיים.
בישראל של 2048 צה"ל הוא הצבא הכי חזק ומוסרי במזרח התיכון. כל כך חזק שלאף מדינה אין ממש חשק לבחון אותו. כל כך חזק שלפעמים הוא מרגיש לא נעים להשתמש בכוח, כל כך מוסרי שאפילו כשהוא צריך להרוס בית של מחבל, הוא הורס רק חלק כי שאר הבית לא היווה איום.
וכשחייל שנפצע במלחמה צריך עזרה והמדינה לא עוזרת לו בגלל איזה טיעון בירוקרטי עלוב, הוא פותח הדסטארט ובתוך יומיים משיג למעלה ממיליון שקלים.
וכשאתה מנסה למצוא חייל בודד לארח בליל הסדר אתה מגלה שאתה צריך לעמוד בתור כי לכל חייל בודד יש מאה הצעות בערך.
בישראל של 2048 אנשים צופרים בכביש. ומקללים. ולא מכבדים את הספייס של האחר. אבל הם גם האנשים הכי חמים בעולם, ורק תצטרך עזרה – הם הראשונים שיקפצו לאגם מלא תנינים כדי לחלץ אותך. ואז יספרו לכולם על האידיוט שהם חילצו מהאגם עם התנינים.
ואתה יכול לפרסם בפייסבוק שאתה צריך מוביל שיעביר מקרר מחיפה לתל־אביב, ומישהו שאתה לא מכיר ייקח את הטנדר שלו, ייסע לחיפה עם הבן שלו, יביא את המקרר עד אליך, וכשתרצה לשלם לו הוא יגיד שהמחיר הוא כוסית ממה שיש לך בארון למעלה.
ומכל נקודה בארץ יש רכבות מהירות לכל נקודה בארץ, אבל עדיין כל הכבישים פקוקים בטירוף כי אתם חיים בסרט אם נראה לכם שאני אלך שבע דקות מהתחנה לעבודה ואגיע כולי מזיע.
בישראל של 2048 אנשים עדיין מקטרים פה כל היום, אבל בסוף איכשהו בכל סקר ישראל עדיין מדורגת בראש טבלת האושר העולמי.
ורוב העם רוצה שלום אבל מבין שעם כל הכבוד לפנטזיות ושאיפות מה שחשוב זה להישאר חזקים כי בישראל של 2048 אף אחד לא רוצה לחזור לישראל של 1994 ו־2001.
והימין לא מספח את השטחים, והשמאל טוען שזו ההזדמנות האחרונה להגיע להסדר של שתי מדינות לשני עמים.
ושני הצדדים עדיין מבקשים לטוס למקומות שאין בהם הרבה ישראלים, רק כדי שהם יוכלו לספר על זה ולהוציא את העיניים לכל החברים.
ואנשים שטסים כמה פעמים בשנה לחו"ל, שמחזיקים את הטלפון הכי חדש, שיוצאים למסעדה פעמיים בשבוע, מתלוננים על זה שאי אפשר לחיות במדינה הזאת.
בישראל של 2048 יש שבעה מיליוני עניים, ומתוכם תשעה מיליוני ילדים עניים, אבל איכשהו יש מספיק ארגוני צדקה לכולם.
וילדים ישראלים שהם רבע טוניסאים, שליש מרוקאים, חצי פולנים ומה שנשאר בולגרים יושבים וצופים בסדרות טלוויזיה על איך אשכנזים דפקו מזרחים, ולא יודעים באמת לאיזה צד הם שייכים.
וחופש הדת קיצוני עד כדי כך שמיעוטים יכולים להתפלל במקומות הקדושים להם כמה שהם רוצים. הרוב גם, אבל פחות.
ואנשים יכולים להתלונן על הכפייה הדתית הנוראית בשעה שהם יושבים בפסח במסעדה, נוגסים בכריך שרימפס עם רצועות בייקון ושותים כוס חלב.
ישראל של 2048 היא לא אוטופיה אבל אני מאמין שהיא תהיה די קרובה לשם, היא תהיה מגוונת, פתוחה, בטוחה יחסית, משגשגת כלכלית. יתווכחו בה בלי סוף אבל יסכימו לרוב על מה שחשוב. היא תמיד תדאג לעתיד ילדיה, כי בניגוד למדינות אירופה תמיד יהיו בה ילדים. והיא לא תהיה הילדה הכי אהובה בשכונה, אבל מה לעשות, כשאתה מעז להצליח ליד ערימה של כישלונות תמיד יהיה מי שלא יסבול אותך. יודעים מה, כשאני חושב על זה, ישראל של 2048 היא בסך הכול ישראל של 2018, רק עם ותק של עוד שלושה עשורים. וכמו היום היא תהיה מקום שטוב לחיות בו וכיף להתלונן עליו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
