חילופי ההאשמות הסוערים בין בצלאל סמוטריץ' לאיילת שקד נוחים מאוד לגדעון סער ולבנימין נתניהו. ממשלת ה־65 של הימין תלויה בוויתורים הדדיים מצד שניהם, אבל כרגע הם צופים בנחת מהצד בקרב הבוץ בין ימינה לציונות הדתית. גם הניסיונות לקדם את ממשלת הרוטציה של סער־נתניהו מנוהלים כעת בעיקר במפלגות הסרוגות. פגישת סמוטריץ' ושקד סביב שולחנו של הרב דרוקמן היא רק קצה הקרחון של המאמץ שניהלו השניים מאחורי הקלעים, וזה אולי ההסבר לזעם ולעלבון של שקד מדברי סמוטריץ', שכינה אותה שקרנית. לתפיסתה, אין מי שרוצה ממשלת ימין יותר ממנה. בניגוד לבנט, היא לא תרוויח את ראשות הממשלה ב"ממשלת השינוי" שבלמה בינתיים, ובניגוד לסמוטריץ' היא חוששת מאוד מבחירות חמישיות.
המתקפה שלו עליה השיגה תוצאה הפוכה: שקד שמרה עד עכשיו על שתיקה רועמת; כעת היא רותחת. החידוש המרכזי בדברים שנשאה, לראשונה מאז הבחירות, היה דווקא במה שלא אמרה – היא לא שללה חבירה לממשלת השינוי, והבהירה שכל ממשלה עדיפה בעיניה על בחירות חמישיות. זה אומר לא מעט בימים אלו, אבל גם כעת היא לא העזה לדבר בשבחה במפורש.
הנתק בין בנט ללפיד היה אמיתי. יו"ר ימינה ויו"ר יש עתיד לא דיברו ולא הסתמסו מאז אותה שיחת טלפון ביום חמישי בערב שבה בישר בנט ללפיד על הורדת המיזם מהפרק, ועד לתום מבצע שומר החומות. בנט עדכן גם את מנסור עבאס ואת שאר ראשי גוש השינוי, וכמובן את חברי הכנסת של ימינה. העובדה שלא חתם עם הליכוד השאירה לו חופש תמרון, אבל בניגוד לטענה על הונאה מתואמת, זו הייתה צניחה חופשית בלי גיבוי ובלי תיאום. לפיד החליט בתבונה להתקדם עם שאר השותפים כדי לאפשר לבנט לחזור לחיקו ברגע האחרון, אחרי שערפל הקרב יתפוגג. אבל האמון ביניהם נפגע, ואין הרבה זמן לחדש אותו.
ביש עתיד משוכנעים שסוף המנדט של לפיד הוא רגע ההכרעה, אבל תיאורטית גם ב־21 הימים הבאים – כשהמנדט בידי הכנסת – יכולה לקום ממשלת בנט־לפיד. יידרשו לכך 61 חתימות אקטיביות; זה אפשרי בלי שיקלי, אבל עם כל רע"ם. וזו אולי תמצית הוויכוח בין בנט לשקד: הוא מעדיף לסגור ממשלה בשבוע הקרוב, היא מעדיפה להתגלגל לימי הג'ונגל של 21 הימים, שבהם כל אחד מחברי הכנסת יכול להציג 61 חתימות, מתוך תקווה לשינוי לא צפוי או התגמשות שתאפשר ממשלה בימין.
מערכת היחסים של בנט ושקד מבוססת על ויתורים הדדיים: הוא נלחם למענה על תיק המשפטים בראשית הקדנציה הקודמת של נתניהו, היא הורידה אותו מהאולטימטום על תיק הביטחון בשלהי הכהונה; הוא גרר אותה להרפתקת הימין החדש בבחירות 2019 מועד א', אבל נתן לה את הובלת ימינה בבחירות של מועד ב'. בשבועות האחרונים הוויתורים נעשו כבדים עוד יותר: היא אפשרה לו לנהל מו"מ מתקדם עם השמאל ומנסור עבאס, אבל אחר כך אילצה אותו לוותר על ראשות הממשלה. הבחירות מתקרבות, ובאין פריצת דרך מול הליכוד הדילמה שבה והונחה על השולחן. ההכרעה הפעם לא תיפול בין בנט לשקד, אלא בין שקד ובין עצמה. ונדמה שגם בסוף השבוע הזה, איילת שקד טרם החליטה.
ספק אם תוצג ממשלה חדשה השבוע, אבל נשיא חדש ייבחר. המנדט של לפיד יסתיים ביום רביעי בחצות. ההצבעה על נשיא המדינה נקבעה לאותו התאריך, לפני חצות היום. הליכת הערב הקלילה של בוז'י הרצוג לבית הנשיא התקדרה מעט. הנתונים והפילוחים במטה הרצוג עדיין מצביעים על רוב גדול, אבל משהו בביטחון נסדק. הדיווחים שמתקבלים משרשרת הפגישות שפרץ עורכת עם חברי הכנסת מערערים מעט את השאננות בסביבת מי שנחשב למועמד המוביל.
פרץ עוברת מח"כ לח"כ. הפגישות אישיות, רגשיות, לא קצרות. דווקא העובדה שהניצחון של יריבה נחשב מובטח מאפשרת ליותר חברי כנסת לשקול הצבעה סמלית, של כבוד, עבור פרץ. אלו מהם שהעלו פוסט ותמונה מהפגישה עם פרץ הופתעו מאלפי הלייקים והתגובות הנלהבות. אם בכנסת ראו במועמדות שלה חצי קוריוז, בציבור היא נחשבת פייבוריטית.
קשה לחשוב על מועמדים הפוכים כל כך: גבר מול אישה, אשכנזי מול מזרחית, שמאל מול ימין, מרכז מול פריפריה. התמודדות שכמו נכתבה על פי תיאוריות פוליטיקת הזהויות. ובשדה הזה יש למרים פרץ יתרון מובהק. הרצוג מצידו מחדד לח"כים את שאלת תפקידו של הנשיא: יחסי חוץ או ענייני פנים? מהלכים מדיניים מול מנהיגי העולם או איחוי הקרע בחברה הישראלית?
בנקודה הזאת אופי הממשלה שתקום היה עשוי להשפיע על שיקולי הח"כים, אבל לוח הזמנים הפוליטי מלמד אחרת: נראה שלא הרכב הממשלה ישפיע על זהות הנשיא, אלא הנשיא הנבחר יהיה זה שישפיע על אופי הממשלה, כשיידרש להטיל את המנדט על אחד המועמדים אחרי הבחירות החמישיות.
חתונות הענק שערכו השבוע חסידויות גור ובעלז לנכדי האדמו"רים עמדו בסימן הפקת לקחים. עשרות שנים משתמשים שם בטריבונות – "פארנטשעס" ביידיש – בכל חגיגה או התכנסות, אולם סמיכות אסונות מירון וגבעת־זאב שכנעה את פרנסי החצרות וגם את בכירי המשטרה והשלטון המקומי לשנות את המנהג: חסידי בעלז התכנסו בהיכל הארנה; חסידי גור השתמשו בבית המדרש הישן, כשהם מוותרים על האגף החדש משום שבנייתו לא הושלמה (אף שנערכים בו אירועים כבר שנתיים). הם ביטלו את הטריבונות ושלחו את אלפי בחורי הישיבה להתכנס ולחגוג בהיכל אחר, שלא במחיצת האדמו"ר, כדי להפחית את הצפיפות. אלו היו מסקנות ביניים של השכל הישר, ללא צורך בוועדה, שנבעו משיקול מעשי אבל גם מחשש רוחני של האדמו"רים מפני מידת הדין המתוחה מעל המגזר בשנה האחרונה.
זו הייתה שנה חסרת תקדים, ובה יסודות החרדיות הותקפו שלא בידי אדם. הקורונה אתגרה את חיי הקהילה, את תנאי הקיום של המשפחות ואת ההתנזרות מטכנולוגיה. אסון מירון השבית את החגיגה החרדית השנתית, שכמו התקיימה בבועה מוגנת. קריסת הטריבונות בחסידות קרלין (שנחשבה לזהירה ביותר בימי הקורונה, ושמנהיגה הוביל את חשבון הנפש הנוקב ביותר אחרי מירון) סימלה את חולשת אחד הסמלים הפיזיים של החיים החסידיים, הפארנטשעס ששום טיש אינו שלם בלעדיהם.
חשבון הנפש הרוחני שמתרחש כעת בשיח הפנימי־אמוני נוקב ועמוק הרבה מעבר לקלישאת חשבון הנפש השגרתית. אבל ייתכן שדווקא השאלה הרוחנית מחלישה את התיקונים הנחוצים בשדה המעשי. ההתנגדות הסוערת של חברי הכנסת החרדיים לוועדת החקירה הממלכתית חשפה השבוע שוב את פיצול האישיות הקבוע שלהם. כמו בימי הקורונה, נראה שדרעי, ליצמן וגפני עדיין לא החליטו אם הם המדינה או הלוביסטים, הפריץ או השתדלן. ההתעקשות שהוועדה תהיה "ציבורית" ולא "ממלכתית", ושבראשותה יעמוד מישהו מאנ"ש ולא חלילה שופט, היא המסקנה הטובה ביותר לגבי לב הבעיה: היעדר הממלכה.
כשש"ס ויהדות התורה נאבקו עם יש עתיד על אופי הוועדה, הן גילו שהציבור שלהן שורק בוז לעברן ומריע דווקא ליאיר לפיד. דעת הקהל ברחוב החרדי נוטה לוועדת חקירה ממלכתית בעלת שיניים, וכך גם מרבית העיתונות הלא־מפלגתית במגזר. בולטת גם תמיכתן של משפחות ההרוגים בוועדה, למרות הלחץ הכבד המופעל עליהן, אבל גם בהיעדרה – חקירת האסון היא אינטרס של מדינה וחברה חפצות חיים.
אם נידרדר לבחירות נוספות, הלו"ז הפרלמנטרי כנראה לא יאפשר את השלמת החקיקה הנחוצה כדי לכפות ועדת חקירה על הממשלה שאינה מעוניינת בה. אבל קיימת גם האפשרות שתקום ממשלה ללא החרדים, שסירבו לדון – אולי בניגוד לאינטרס הישיר של בוחריהם – בכל הרכב קואליציוני שאינו בראשות בנימין נתניהו. אולי דווקא מספסלי האופוזיציה, אחרי שנות שלטון מרובות, הפוליטיקה החרדית תגלה את חשיבות הממלכתיות.
