שלוש כתבות מעוררות השראה (ודאגה) שודרו בשבוע האחרון בערוץ 12: האחת בריאיון עם לינור איצקוביץ, שסיפרה כיצד השר לשעבר סילבן שלום לכאורה תקף אותה מינית בעת שעבדה כמזכירתו; השנייה בתוכנית עובדה שבה סיפרו שחקניות כיצד השחקן משה איבגי תקף אותן מינית לכאורה; והשלישית – ריאיון עם שתי נשים צעירות שמספרות כיצד בנערותן נוצלו מינית לכאורה על ידי הזמר אייל גולן, אביו דני ביטון והאנשים שהקיפו את השניים. שלושה סיפורים, שלושה אנשים מפורסמים שהשררה עלתה להם לראש, לא לכאורה.
אם אפשר למתוח קו בין שלוש הכתבות האלה, ששידורן בסמיכות יוצרות מסה קריטית חשובה בשיח, הרי הוא מצוי בדבריה של המתלוננת ט' מפרשת אייל גולן שאומרת: "נגמר, הרמיסה נגמרה, וגם השתיקה נגמרה". ככל שחולפות השנים, המשוואה משתנה: יותר ויותר נשים שעברו תקיפה מינית מוכנות לדבר עליה מול מצלמה ואפילו בפנים חשופות, כפי שעשו איצקוביץ והשחקניות.
שתי המתלוננות בפרשת אייל גולן, שתובעות אותו בתביעת ענק אזרחית, עוד התראיינו בטשטוש פנים, אך קולן לא עוות, ובפעם הבאה שיתראיינו, ייתכן מאוד שגם הן יוותרו על הסוואת הפנים. אך אילן לוקאץ' שראיין אותן בחר בטכניקת עריכה עוצמתית: הוא החליט לטשטש גם את פניו של אייל גולן בכתבה ונמנע בכוונה מלהשמיע ולו צליל מהשירים של הזמר.
לוקאץ' נימק את ההחלטה בכך שלשתי הנשים הצעירות קשה לשאת את פניו של גולן ושהן סובלות מהידיעה שהוא לא הורשע ואף הצליח לשקם את הקריירה המוזיקלית שלו. זאת בעוד הן התדרדרו נפשית, לסמים, לדיכאון ולאובדן דרך. השתיים סיפרו על מנגנון שליטה מעורר פלצות של גולן ובעיקר של האנשים שהקיפו אותו. אלו יכלו אפילו להפקיר אותן זרוקות בנקודה רחוקה בארץ בה הופיע גולן, אם לא יסכימו לתת לגברים האלה לבצע בהן את זממם. כעת, כשהן כבר נשואות ואימהות, הן מנסות לשים את הסיפור הזה מאחוריהן, ברוח גבית מבני הזוג ולמען הילדים שלהן.
סצנת הפתיחה המטלטלת בסרט על איבגי משלבת קטעים מהסדרה "פרנקו וספקטור" (2003), שבה מגלם איבגי עורך דין, לבין קטעים של איבגי במציאות יושב על ספסל הנאשמים. השחקניות שדיברו על איבגי כאילו סיפרו סיפור אחד: סופרסטאר שלא מהסס לגהור עליהן במפתיע או למשש אותן בוואן; שתיקה מבועתת ארוכת שנים מחשש שקריירת המשחק שלהן תיגדע אם יעזו לצאת נגד השחקן הדגול.
מה שלא פחות מטריד, הוא העובדה שרבים בתעשיית המשחק ידעו על מעלליו, ו"החליקו" אפילו תלונות קונקרטיות כשאלו הגיעו – העיקר להמשיך לעבוד עם איבגי וליהנות מגדולתו. להבא אולי צריך לחשוב על מיצוי הדין גם עם אלו שיודעים ולא עושים דבר, ובכך מאפשרים לעוד נשים להיפגע מתוקפים סדרתיים כאלה, מפורסמים ומוצלחים ככל שיהיו.
בשיא הכתבה בעובדה, מגלה הבמאי והשחקן עודד קוטלר, חברו של איבגי, שלא ידע דבר על מעללי חברו ושמישהי מאוד קרובה לו הותקפה על ידיו. הוא מספר על ההלם, שהתחלף בזעם ורצון לנהוג באלימות כלפי איבגי, גם אם הוא לא אדם אלים במקור. אפשר רק לקוות שהאמנה נגד הטרדות מיניות שגובשה בשנים האחרונות בתעשיית המשחק, תגרום לסוטים בפוטנציה שכאלה לחשוב פעמיים, ולמי שרואה סביבו חשד להטרדה לפעול למיצוי הדין עם התוקף.
גם שלב התגובות של הגברים המטרידים האלה הוא אפיזודה בפני עצמה: בעוד סילבן שלום השתלח באיצקוביץ, בליאם הפקות (בשמו של גולן) בחרו לסיים את התגובה במעין איום מרומז כלפי שתי התובעות, שאותו הוחלט באולפן שישי שלא לקרוא בשידור, ובצדק.
רק איבגי, בצעד מפתיע כשלעצמו, העביר למערכת עובדה תגובה שאותה ניתן לפרש כסוג של התנצלות ולקיחת אחריות על מעשיו, אולי לראשונה. איבגי בתגובתו מברך, לפחות ברמה ההצהרתית, על השינויים שהביאה בכנפיה תנועת METOO#.
מצד אחד זה היה מעודד לשמוע זאת, מצד שני זה נשמע כמו ניסוח פוליטיקלי קורקט של האמרה: שינו את הכללים ושכחו לעדכן אותי. על הגברים האלה היה להבין שלא מדובר בנושא שהוא תלוי־תקופה. נשים לעולם יחושו מאוימות אם חודרים להן למרחב האינטימי מבלי שהן חפצות בכך. כעת התקווה היא שהאומץ שמגלות הקורבנות יגרום לגברים כאלה להיות אלה שמפחדים.
