אפשר להתעלם מכך שהשגריר לשעבר רון דרמר בחר להתראיין דווקא באנגלית לעמית סגל בוועידת מקור ראשון בסוגיית התפוצות, ערב פרוץ המערכה בעזה; אפשר, ולו רק משום שהדברים שאמר דרמר באנגלית מקוממים עד כדי כך ששפת הריאיון הופכת למשנית. אבל אני לא רוצה להתעלם. העברית היא סמל, היא דגל, אנחנו השחר שלו המתינה העברית אשר חיכתה אלפיים. החייאת השפה העברית היא מההישגים המפוארים ביותר של הציונות, ואני ציוני גאה. דרמר פחות. אבל העברית, מתברר, היא רק סימפטום. כי הדברים שהשמיע בלעז שגרירנו לשעבר אינם אלא פיתוח חדש – מבעית, מופרך – של פוסט־ציונות.
כה אמר שגרירנו בוושינגטון: "זה ברור לגמרי, על מדינת ישראל להשקיע הרבה יותר באוונגליסטים הנוצרים בארה"ב מאשר ביהודי ארה"ב. האוונגליסטים תומכים בנו בכזו תשוקה… זהו עמוד השדרה, זה הבייס שלנו מבחינה פוליטית. הם מגינים עלינו בחירוף נפש. בארגון האוונגליסטי של ידידי ישראל יש יותר חברים מכל היהודים באמריקה ביחד, ונדיר למצוא אווגליסטי שמבקר את ישראל. ומצד שני, בין היהודים, אז יש אמנם יהודים שאין כמותם בלהגן על ישראל, כמו שלדון אדלסון ויהודים נוספים, רפובליקנים וגם דמוקרטים, אבל מספר גדול מאוד־מאוד של יהודים שמבקרים את ישראל… לעומתם התמיכה שלנו מהאוונגליסטים היא עצומה, אין להשוות אותה בכלל. בהם צריך להשקיע".
וכך הוא המשיך והמשיך. שלוש או ארבע פעמים ניסה עמית סגל להחזיר אותו לעניין היהודי הערכי, העקרוני, ודרמר אומנם שילם מס שפתיים קצר, אך שב, בשקיקה ממש, לספר על החיבוק האוונגליסטי שעטף אותו באהבה ללא תנאי. לא אתפלא אם עיניו התלחלחו. הוא דיבר על הנוצרים האוונגליסטים בארה"ב כאילו היו אחיו האובדים. עוד רגע היה שואל אותם: העוד אבי חי?
התבלבלת, דרמר. אחרי שמונה שנים של שליחות בוושינגטון (שמונה, יותר מכל שגריר ישראלי שכיהן אי פעם בבירת ארה"ב) לא רק עברית שכחת, אלא גם מושכלות יסוד. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. הו, כמה יפה ידעת בנאומי ההסברה שלך לא רק להזכיר זאת אלא גם לדרוש מהפלסטינים להכיר בהגדרה הזו כתנאי ראשון לכל משא ומתן. והנה, לא הפנמת את מהות העניין. לשגריר מדינת הלאום של העם היהודי אין זכות לומר שהוא מחליף קבוצה. שהיום כדאי לשים את הז'יטונים על האוונגליסטים, כי היהודים נהיו קוטרים.
רבות חבה מדינת ישראל ליהודי אמריקה, שהפכו ביקורתיים מדי לטעמך. מהנרייטה סאלד ועד הרב אבא הלל סילבר. מלואיס ברנדייס ועד גולדה מאיר. מאיפא"ק ועד ג'יי סטריט. כן, את האחרונים אתה לא מחשיב, אני יודע. זה לא הופך אותם לציונים פחות.
מתי הפכו יהודי ארה"ב לנטל על ישראל? אומר לך מתי זה קרה, דרמר: במשמרת שלך. בשמונה השנים הארוכות שלך בתפקיד הדיפלומטי הבכיר ביותר של מדינת ישראל חלה הידרדרות דרמטית, מטלטלת ממש, ביחסי מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, כן? – עם התפוצה הגדולה ביותר.
היית קשוב כל כך לצורכי האוונגליסטים ולמאווייהם המשיחיים (הרי מה הם באמת רוצים גם אתה יודע, וזו לא ריבונות יהודית בארץ ישראל) שלא טרחת להבריק לשולחיך בירושלים שאם לא יתעשתו – בעניין יחסי הדת והמדינה, בעניין הגיור והכותל, וכן, גם בעניין יחסי ישראל והפלסטינים – מדינת ישראל תאבד את אחת המהויות שלשמן קמה.
"הבייס", רון דרמר, הוא לא האוונגליסטים. הבייס של מדינת ישראל הוא העם היהודי. לפיכך נתכנסנו. להרצל היה רעיון לא רע, "מדינת היהודים" הוא קרא לו.
בתולדות התנועה הציונית היו מחלוקות אינספור, מהן נוקבות עד מאוד, גם כואבות עד מאוד. לא כל היהודים היו ציונים, אך כל הציונים – תמיד – ראו בכל היהודים אחים. משפחה. ואם מדינת הלאום של העם היהודי הפכה למוקד לביקורת מצד רבים מיהודי ארה"ב, אז הבעיה, דרמר, אינה רק שלהם. היא גם שלנו. מי שלא מבין שזו בעיה ערכית ואסטרטגית מן המעלה הראשונה, מי שמוכר נכסים ארוכי טווח תמורת חיבוק אוונגליסטי, חי בסרט אחר. קוראים לו פוסט־ציונות.
