יצחק הרצוג הוא מועמד טבעי לתפקיד נשיא המדינה; דמות ממלכתית, פוליטיקאי שלא קנה לו יותר מדי אויבים, מקושר היטב לכל המי ומי במדינה, חילוני ונאור כדבעי אבל לא מהסוג שפוחד להיכנס לבית הכנסת, וכמובן, בעל ייחוס. אבל יש בעיה אחת גדולה עם מה שהרצוג מייצג. לא, זו לא ישראל הראשונה שהוא אומנם מייצגה המובהק, אלא ישראל הישנה. הוא עוד מאותו הדבר, עוד מהשלב הראשון של התחייה, שהגיע בזמננו למבוי סתום. שום בשורה חדשה לא תהיה בנשיאותו. מה שהיה הוא שיהיה.
מרים פרץ לעומת זאת מייצגת משהו אחר לחלוטין. לא, זו לא ישראל השנייה, אף שהיא צור מחצבתה, אלא ישראל החדשה. ישראל של השלב הבא בתחייה. לא ישראל הדתית, אלא ישראל היהודית. ישראל שכבר אין בה דתיים וחילונים. במובן הזה מרים היא פריצת דרך; היא מעבירה את התודעה הציבורית הישראלית לשלב חדש. והיא לא עושה זאת באמצעות ספרים ומאמרים מלומדים, אלא בעצם אומר חייה.
השסעים בחברה הישראלית אולי יירגעו קצת בפשרות ובנכונות לשיתוף פעולה בין הניצים, אבל לא יאוחו סופית. חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים ואפילו יהודים וערבים לא יוכלו להשלים באמת אלא מתוך גילוי של ממד חדש, גבוה מקודמיו, שבו ההפכים הללו מאוחדים מלכתחילה. ומרים פרץ באה מהמקום הזה.
היא לא דתייה במובן הצר של המילה. היא לא בודקת בציציות ולא עסוקה בפסילות ובמתן הכשרים. יהודי שהכיפה שלו קטנה יותר מאלו שחבשו בניה לא הופך אוטומטית לרפורמי בעיניה. כיפת שמיים מקובלת עליה ככיפה שחורה. היא לא גדלה בשטיבל, לא זה הדתי־לאומי ובוודאי שלא החרדי. את אהבת ישראל שלה היא לא למדה מתוך כתבי הרב קוק, אלא מתוך נשמתה. לכן היא גם לא פוחדת מחילונים, ואפילו לא, רחמנא ליצלן, משמאלנים. היא פשוט אוהבת כל יהודי וכל אדם באשר הם, תופעה נדירה בדורנו.
גם את האמונה הגדולה שלה היא לא למדה בשיעורי אמונה בישיבה. לכן האמונה שלה חיה כל כך, בריאה ואותנטית כל כך. זו לא האמונה "הדתית" אלא האמונה הישראלית, כפי שהיא נובעת בטבעיות ספונטנית מעומק הנשמה הישראלית. זהו החידוש הגדול, האמוני, שעם ישראל זקוק לו כל כך היום, ולכן בחירתה לנשיאות תבשר בשורה לחברה הישראלית.
אבל במרים פרץ יש עוד משהו, והוא נמצא דווקא בטענת הציניקנים שהסיבה העיקרית למועמדותה לנשיאות היא השכול שחוותה. אז כן, זה גם בגלל השכול, ובגלל התמודדותה איתו. דווקא האופן שבו הפכה חושך לאור, מר למתוק ושכול לעוצמת חיים יכול להפוך את נשיאותה לחיונית כל כך לחברה הישראלית. כי אם נשאל את עצמנו בכנות מדוע הפסקנו לנצח במלחמות; מדוע מלחמת לבנון השנייה הייתה דשדוש מוחלט וביזיון לאומי; מדוע אנחנו מעדיפים לתת לאויבינו להתעצם מעבר לגדרות בעוד אנו משלבים את זרועותינו; ומדוע אנחנו לא באמת יכולים להיכנס לעזה ולחסל את חמאס שממרר את חיינו – הסיבה השורשית לכל החולשה הזו היא תודעת השכול המשובשת שלנו.
אחד הנזקים הגדולים של התודעה המערבית האינדיבידואליסטית שהפכה למרכזית כל כך בחיינו הוא אובדן היכולת הנפשית לתת מובן, משמעות וערך לשכול, ולכן אובדן יכולתנו להילחם על הארץ או להגן על המדינה ועל עצם החיים. עיקר ההתמודדות שלנו בדור הזה, ובעיקר מול הטרור האסלאמי, היא התמודדות של שתי תודעות שכול זו מול זו. לא כאן המקום להעמיק בנושא אבל כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שתודעת המוות של האסלאם הקיצוני היא מקור כוחו העיקרי, ותודעת השכול המשובשת שלנו היא מקור חולשתנו.
אצל מרים, בניגוד לחלק גדול מהחברה הישראלית, מופיעה תודעת השכול הישראלית המקורית, הבריאה, המאמינה, המחומשת בכל האיתנות של אהבת החיים הישראלית והכרת ערך קדושתם. עם ישראל זקוק היום לתודעת השכול האמונית הזו כאוויר לנשימה; בכך תלויה יכולתנו להמשיך להיאחז בארץ הזו ולהתקדם בתהליך התחייה. את התודעה הזו, שקשה להנחיל לעם ישראל באמצעות ספרים, מאמרים, בירורים הגותיים וסדרות חינוך, תוכל להנחיל לנו מרים הנשיאה באומר חייה.
עם ישראל זקוק היום למרים שתפרוץ לו את הדרך, שתביא לו את הקול של השלב הבא בתחייה, שתלמד אותו אהבת ישראל ואהבת כל האדם, שתנחיל לו את אמונת החיים, אהבתם וצהלתם; וכל אלה דווקא כפי שהם נובעים מעומק נשמתו, לאו דווקא מספריו.
