ההתגבשות של ממשלת לפיד ובנט, מעלה את רף הלחצים סביב חברי הכנסת ממחנה הימין, וספציפית כלפי חברי הכנסת מסיעת ימינה, שהצהירו שלא יתנו ידם מהלך שכזה. הכתבים הפוליטיים מדווחים כי רשימת המתלבטים בימינה ארוכה, איילת שקד, ניר אורבך ועידית סילמן, זאת בנוסף להודעתו של עמיחי שיקלי לפני מספר שבועות כי יתנגד לממשלה זו בכנסת.
מיד לאחר הודעתו של שיקלי קראו לו להתפטר מהרשימה. גם לאחר התנגדותה של שקד לפני כשבועיים הודיעו כתבים כי בנט דרש ממנה להתפטר, וכיום כבר מדווחים כי גם ניר אורבך שוקל לא להתנגד אלא להתפטר. לאחר הודעתו של שיקלי על התנגדותו לממשלה קראה לו הבאה בתור ברשימה, שירלי פינטו, להתפטר מהכנסת כי הוא "בגד במטרות שכולנו יחד, מועמדי ימינה, הצבנו לפני הבוחר בהתמודדות האחרונה".
השימוש במילה "בגידה" על הטיותיה השונות מעלה סוגיה שראוי להרחיב עליה, הרי בגידה משמעותה הפרת נאמנות, הפרת התחייבות. אך למי חבר הכנסת חב את נאמנותו, למי הוא חב את מחויבותו. שאלה זו מעסיקה את אנשי מדע המדינה, הרי ניתן למצוא חובה שכזו למצע המפלגה, כלומר למטרות המוצהרות של המפלגה עת התמודדותה לכנסת ובקשה את אמון הציבור, ניתן למצוא גם חובת נאמנות לאידאולוגיה של הנציג, הרי הוא חבר ברשימת ההתמודדות. אולי דווקא חבר הכנסת חייב את נאמנותו לציבור, הרי הוא "שליח של הציבור", ואם כן מי זה אותו ציבור? האם הציבור הכללי, האם ציבור הבוחרים שהצביעו לו, האם לציבור חברי המפלגה, או לציבור חברי הסיעה, או דווקא ל"ציבור" ספציפי מאוד: יו"ר הרשימה.
בכדי להבין זאת ראשית יש לציין שני סוגים של נציגים פוליטיים, הסוג הראשון נקרא הנציג השליח, והשני מכונה הנציג החופשי. מקורו של הנציג השליח נעוץ בהיסטוריה הפוליטית האנגלית, בהם נציגים לפרלמנט ייצגו אזורים באופן בלעדי ובכך היו נציגיהם שלהם, לעיתים אף האזור השולח שילם לנציג שכר מכספם. עם השנים השתנה אופן הייצוג, וחל ניתוק בין השולחים לנשלחים. מקור ניתוק זה נעוץ במהפכה הצרפתית, בה הנציגים הפכו להיות "חופשיים" ומרגע היבחרותם הם מייצגים את כלל האומה, ולא קבוצה ספציפית מסוימת.
אולם גם נציג חופשי, אינו חופשי באמת. הדוקטרינה המקובלת מניחה כי דמוקרטיה פרלמנטרית היא "מדינת מפלגות", כלומר לא ניתן להבין את רעיון הייצוג ללא הגורם המתווך שלו. בשיטת הבחירות הישראלית הנבחר אינו נבחר באופן ישיר, אלא חלק מתוך רשימה שאופן בחירתה משפיע השפעה חזקה על מידת ה"חופשיות" של הנבחר. אך בעשורים האחרונים מבנה המפלגות בישראל משתנה, המפלגה אינה אלא רשימה רגעית של חברים לצורך היבחרותם לפרלמנט. וכן, גם חברי הרשימה נבחרים אישית על-ידי מנהיג המפלגה, המנהיג בוחר את רשימתו לפי הנאמנות האישית שחברי הרשימה יפגינו כלפיו, זה עוד היבט של הפוליטיקה הפרסונלית, מדין התנועה לדינו של מנהיגה.
אם נשוב לבעיה ששיקלי עורר, ומתעוררת בדרישה של בנט משקד להתפטר מהכנסת, או בהתלבטות של אורבך להתפטר, השאלה היא מה מידת הייצוג הנדרשת וכלפי מי חובת הייצוג, הרי שאין תשובה חד משמעית. חוקרים ואנשי מדע המדינה מתעסקים בסוגיה זו ואין תמימות דעים. אין לקבוע מה עדיף מבין השניים: ייצוג כשליח או ייצוג כנציג. ומן הראוי כי שניהם יפעלו אצל אותו ח"כ במקביל, גם קבלת החלטות קשות לא פופולריות, וגם החלטות אידאולוגיות ו'שליחותיות' המשרתות את עולם הערכים או האינטרסים של השלוחים שלו.
כלומר, על אף שבנט גורס כי מכיוון שהוא בחר בשיקלי בעצמו, או באורבך וסילמן בעצמו אזי הוא השולח, הוא הממנה את חבר הכנסת ולכן חובת הנאמנות של חבר הכנסת היא אליו אישית ותו לא. מגישה זו יש להתנער, לשים ברגלה כבלי ברזל. חבר הכנסת אינו שייך לבנט או ללפיד או לליברמן בגלל שהם בחרו בו. זו תפיסה עקומה של הייצוגיות ועקומה עוד יותר של הדמוקרטיה. חברי הכנסת לא שייכים ליו"ר הרשימה גם אם בחר בהם באופן אישי, הוא לא הבעלים של הבוחרים אף אם שמו מתנוסס על פתק הבחירה. חברי הכנסת מייצגים את הציבור, וחבים מחויבות לבוחריהם ולציבור הרחב כולו, הם נדרשים לייצג את האידאולוגיה שלהם ושבשמם נבחרו ולא רצונות 'כיסאולוגים' רגעיים.
בחירה ברשימה היא מתן אמון בה, באידאולוגיה שלה וברכיבים המרכיבים אותה. חברי כנסת שעומדים על בחירתם מהווים מחסום בפני מנהיגים פוליטיים שעושים שימוש פסול בשיטתנו באופן לא דמוקרטי ולא ראוי, וחושבים לתום שהאינטרס האישי שלהם גובר על האינטרס הציבורי.
