התמזגות חזיתות הלחימה בסכסוך היהודי-הערבי בין הים לירדן דחקה לפינה דיוני עומק שעד כה החברה הישראלית רצתה בכל מאודה להימנע מהם. ההתמכרות לשקט יחסי פיתתה רבים להאמין שמודל הקיום המשותף, הגם שהוא אפשרי, איננו נח על שכבת משקעים עבה של נרטיבים דתיים, לאומיים והיסטוריים סותרים. אמנם נכון הדבר שהגפרורים שנזרקו במהלך המאורעות האלימות ברחבי ישראל גרמו לסדרת פיצוצים והפרו את אותו שקט מדומה, אך אין זה אומר שהם אלה שהניחו שם את חומרי הנפץ מלכתחילה.
באופן טבעי, אומת סטארט-אפ מתקדמת ושבעה, הגם שהיא למודת מאבק הישרדות, רוצה להאמין שאדי הפקקים בכבישים או זרימת ברזי הבירה בשווקים הם סיפור הצלחה מספק שביכולתו להשכיח את אותם משקעי עומק. וכך, כאשר גלי תנודות וזעזועים בדמות פרעות אלימות או ירי רקטות מפריעים לזרימה הממכרת, הנטייה המערבית היא לחפש את הפתרון הקל – שעיר לעזאזל בקרבנו שאשם באותה הסחת דעת. כמאמר הסופר וויליאם קובט, דגי "מליח אדום" שריחם משמש להסיח את כלבי הציד ממרדף אחר הארנבות – כלומר ממטרת הדיון העיקרית.
במרוצת השנים התעצם ריחו של המליח האדום הגדול בקרב חלקים לא קטנים בציבוריות הישראלית – תליית האשמה בשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. "הכיבוש", כפי שהוא מכונה, נעשה נר לרגליהם של סופרלטיבים למכביר שמחפשים פתרון קסם קל לסוגיה מורכבת. זרמי העומק והמרמור המבעבעים שהובילו לפרעות 1921, 1929 ו-1936, מלחמת השחרור ואלפי פיגועי טרור וחיכוכים אלימים הרבה לפני 1967, מוחבאים ומושתקים לטובת אותו קמיע נוצץ, "פרס הזהב" שיזכה אותנו בשלום נצח – "סיום הכיבוש ופתרון שתי המדינות".
אך התגלגלות האירועים בישראל לצד המבצע בעזה ממחישה באופן ברור כיצד נמוג תהליך ההכחשה. הסתה רצחנית מצד ארגון חכמי הדת המוסלמים העולמי במימון קטר וטורקיה, ארגון חמאס במימון איראן ואימאמים רדיקליים בערי ישראל שלהבה התפרעויות אלימות על הר הבית וזריקת סלעים לעבר מתפללים בכותל. המליח האדום אז היה מצעד הדגלים. ניסיון לינץ' בצעירים יהודים ליד שער האריות תורץ בעיתוי הרגיש של חודש הרמדאן. רצח צעיר יהודי בצומת תפוח תורץ במזמור הקבוע – המיקום הגיאוגרפי הוא באיזור הבעייתי, אי שם מעבר להרי החושך – תוך התעלמות מפיגועים למכביר בשטחי ישראל גופא. מטחי רקטות מעזה תורצו באופן רומנטי בכוונה לפנות תחת צו בית משפט כמה משפחות בשכונת שייח' ג'ראח ב"ירושלים הכבושה", למרות הידיעות המודיעיניות על רצון חמאס לצבור פופולריות בקרב הרחוב הפלסטיני תחת אפשרות של בחירות לפרלמנט. האלמנט הלאומני כאן בלט מאוד, לאור כך שמשפחות יהודיות מיד אליהו בתל אביב ועד עמונה מפונות דרך קבע תחת צו משפטי מבלי שרכבים ערבים יועלו באש.
וכך, אותם מאורעות אלימים סימנו את קריסתה הסופית של האשליה האופטימית, על פיה הסכסוך היהודי-ערבי בישראל מתחיל ונגמר בשטחי יהודה, שומרון ועזה. במשך יובל שנים, מבניין הכנסת בירושלים ועד העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, הודהדה יומם ולילה החוכמה המקובלת על פיה ההתנחלויות היהודיות באריאל, בתפוח ובגבעת המטוס הם־הם המחסום לשלום, שמונע מיהודים וערבים לחיות בשכנות טובה. אשליה זו התנפצה לנו בפנים בשבועות האחרונים, כאשר יהודי לוד, עכו, חיפה ויפו הואשמו בהיותם מתנחלים שמטרתם לייהד אדמה ערבית. מי שעוד האמין שאלה גבולות 67' המפרידים בין מלחמה לשלום צפה באשלייה עולה באש השנאה האנטישמית ששרפה השבוע בתי כנסת, בתי עלמין ובתי מגורים. הקו הירוק המלאכותי נעלם כלא היה, ומלאי המליחים האדומים אזל.
אותו דיון טקטי וקצר-מועד סביב שטחי יו"ש משחק תפקיד חשוב במניעת דיון אסטרטגי משמעותי בקרב הציבור הישראלי. המיתוס המטעה והמבלבל, שהמחנה הלאומי התריע מפניו מזה זמן רב, מנסה לתלות את האשמה באלמנטים קלים יותר לעיכול מאשר מאבק דתי-לאומי יסודי: פתרון קסם המציע סיום שליטה ישראלית על עם אחר, ובא לציון גואל. ובכן, בשבועות האחרונים אותו מיתוס התפוצץ לנו בפנים, ופינה מקומו לאמת הכואבת: לפתע התברר שמבחינת הצד השני, ישראל מעצם קיומה שולטת על עם אחר.
צריך להיזהר ולומר שהחברה הערבית בישראל רחוקה מלהוות מקשה אחת – כלומר, היינו הך כעמיתיהם משטחי יו"ש ועזה. חוקרים כמו סמי סמוחה, יוסרי ח'יזראן ודן שיפטן מזהים מגמות סותרות בין אלה שבחרו השלמה שבשתיקה עם מפעל הציונות ללא הסכמה איתו והשתלבות בכל דרגי חברה הישראלית, מאוניברסיטאות והייטק ועד לכנסת ולצה"ל, לבין אלה הפורשים להקצנה דתית ולאקטיביזם לאומני פלסטיני.
אך המציאות החדשה שהתהפכה בעיקר על תושבי הערים המעורבות בארץ איננה אלא אירוע לאומני ומאבקי נרטיבים סותרים, ויש להכיר בכך. מדדים מזהים עלייה בלעומתיות של הציבור הערבי בישראל – כמו 44.6% בלבד שמסכימים לרעיון שישראל תהיה בעלת רוב יהודי, או 58.7% בלבד שמכירים בזכות הקיום של ישראל (יש לציין, סקרים שמתבצעים על כמה מאות אזרחים ואינם בהכרח משקפים תמונה אמינה של המציאות). סנוניות של התופעה השורשית הזאת, שמלווה את מפעל הציונות מראשיתו, התבטאה אך לא מזמן בהתנגדות האלימה להקמת ישיבה ביפו ולהכאת הרב שלה – וביציאת התנועה האיסלאמית נגד "הניסיונות לייהד את יפו". כשהאירוע הוכפל ברבבות באותן התפרצויות אלימות שנמשכות עד היום בלוד, בעכו, בירושלים ובמקומות אחרים, לא ניתן היה יותר להרדים את השיח בטיפול פלסטר מקומי, הימנעות ממצעד דגלים או מרכש נדל"ן בתל-אביב. המציאות היא, שעדיין רבים בקרב אותו ציבור רואים עצמם כפלסטינים "תחת כיבוש" לא פחות מעמיתיהם ביהודה ושומרון.
אם במהלך המאורעות טושטש ההבדל בין כלל הפלסטינים בין הים לירדן, הרי שלצידו גם התחדדה התזה הברורה שהמודל העזתי נכשל כישלון חרוץ, ואוי לנו אם ישוחזר בשטחי יהודה ושומרון. ג'יהאדיזדיה של תא שטח נוסף, הגדול פי 16 משטח רצועת עזה, ובעל יתרון טופוגרפי על ישראל כולה, מירושלים דרך נמל התעופה בן גוריון ועד תשתיות לאומיות באשדוד ובחדרה, היא תסריט האימים שעלול לחסל סופית את המפעל הציוני בארץ.
ישנן סיבות מהותיות בגינן לישראל הזכות הטבעית והלגיטימית להחזיק ביהודה ושומרון. בניגוד לסברה המקובלת, החוק הבינלאומי איננו סותר את נוכחות ישראל שם (על כך כדאי לקרוא את דו"ח אדמונד לוי ואת מאמריו של יוג'ין קונטרוביץ'); הפלסטינים מעולם לא החזיקו שם ישות מדינית; סלע קיומנו מצוי בהר הבית, ומורשת עמנו מצויה בשילה ובבית אל. אך מעבר לכך, אם בניין הכוח של ישראל קצר מלהכין אותה למלחמה רבת-חזיתות בסגנון אירועי השבוע, הציבור מתבקש לשער בנפשו התמודדות עם כ-250 ק"מ גבול עם מדינה פלסטינית ביו"ש, לצד כ-50 ק"מ גבול בעזה. מעבר ל-12 ק"מ גבול בין עזה למצרים, שמאפשר זרימה חופשית של אמצעי לחימה וטכנולוגיות מתקדמות מאיראן, נתמודד עם 100 ק"מ נוספים של גבול בין יו"ש לירדן. בהיעדר הגנה מרחבית בדמות יישובים וריבונות, הדבר יחזור כבומרנג בדמות בניין כוח טרור עצום מול מדינת ישראל המצטמצמת לרצועת גדרה-חדרה.
על כן, יוטב לנו אם נדמיין מחדש את מלאי הפתרונות העבשים והמשומשים שנכשלו פעם אחר פעם בסבבי שיחות בין מנהיגים ישראלים לפלסטינים, שנדונו מראש לכישלון ממש משום שלא הכירו בבעיית השורש. על הנחת היסוד להיות שלישראל יש זכות היסטורית, לאומית ומשפטית כמו גם הכרח ביטחוני להחיל ריבונות על חלקים נרחבים ביהודה ושומרון – ממש כשם שיצחק רבין ז"ל בנאומו האחרון בכנסת שרטט את חזונו לריבונות ישראלית במובנה הרחב בבקעת הירדן וירושלים מאוחדת. הנחת היסוד הנוספת, שהאקוסיסטם בין הים לירדן אחד הוא, ויש להתייחס לקבוצות האוכלוסייה בו בהתאם. באשר לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית בערים הגדולות, קיים מנעד רחב של הצעות על השולחן, מקונפדרצייה בשיתוף ירדני, דרך אמירויות בסגנון מפרצי, ועד אוטונומיות לא-מדינתיות תחת שליטה ביטחונית ישראלית. המכנה המשותף לכולן, שהן מכירות בצורך להיפרד אזרחית מרוב הפלסטינים ביו"ש מסיבות פרקטיות, ולא כתיקון עוולה או כפתרון לסכסוך – וגם כוללות התייחסות לריכוזי אוכלוסין בקרב ערביי ישראל כמו איזור המשולש.
אשליית הפלסטר הזמני והמליחים האדומים הגיעה כעת לסיומה הרשמי. נסיגות, עקירות ופינויים אולי מביאים לשכרון שלום זמני, אך הם הפתרון הקל, ההרסני וחסר היצירתיות. מכאן והלאה, על הציבור הישראלי לפתוח בדיון אסטרטגי שבבסיסו אמיתות פשוטות ומטרתו טיפול שורש בסכסוך היהודי-ערבי, ללא הבדל בין הפלסטינים בלוד ובג'נין, או בין המתנחלים ביפו ובנוקדים. מעתה, יש להתחשב באקוסיסטם המלאה בין הים לנהר הירדן, ולא בקו ירוק מגושם ומלאכותי שקבע קו שביתת הנשק של 1949 בין צבאות ישראל וירדן. בהינתן שיהודה ושומרון אינם הבעיה, הם גם אינם יכולים להיות הפתרון.
הכותב הינו בוגר התכנית לתואר שני בביטחון בינלאומי בסיינס פו, פריז, וממובילי מחלקת המחקר בתנועת הביטחוניסטים.
