היום (ג') ילמדו לומדי הדף היומי את סוגיית מסלול המעבר של הכהן הגדול בהיכל בדרכו לקודש הקודשים ביום הכיפורים בבית שני, במסכת יומא דף נא עמוד ב. במשך כל הדורות, מאז הוצמד פירוש רש"י לגמרא, לומדים כולם את הסוגיה עם פירושו או בהסברים המבוססים על פירושו, ובמהדורות חדישות כשטיינזלץ ושוטנשטיין אף הוסיפו תרשימי עזר לנוחות הלומדים. ברם בסוגיה המדוברת, מי שילמד את הסוגיה כפי שהיה נהוג עד כה, בלי לקרא את המאמר שלי שהופיע בגליון יח של "מעלין בקדש", לא יהיה מודע לכך שפירוש רש"י הינו פירוש שטעות ביסודו. הוא גם לא יהיה מודע לכך שבבסיס הסוגיה מצויה הוכחה להסבר חדש בשיטת הרמב"ם לכיוון עמידת מנורת המקדש, כפי שהוצע במאמר בתחומין כו.
א. היות ובברייתא המופיעה בירושלמי שקלים פ"ו ה"ג, ומקבילתה המקוצרת ביומא לג,ב, נקבע שיש להשאיר רווח של 2.5 אמות בין הכלים לכתלים בהיכל בבית שני, לא מצא רש"י דרך להסביר את קביעת הגמרא ש"מפסקא ליה שולחן", כלומר שהשולחן הבודד בבית שני היה צמוד לכותל וחסם לכן את האפשרות לעבור בינו לכותל, לפי שיטת רבי אלעזר ברבי שמעון במנחות צח-צט הסובר שהשולחן הועמד כשאורכו לרוחב ההיכל, ולשיטת רבי יוסי שלפיה הייתה רק פרוכת אחת בין ההיכל לקודש הקודשים בבית שני שפיתחה בצידה הצפוני (יעויין שם), כהסבר לשיטת רבי מאיר הסובר שהכהן הגדול עבר לכן בין השולחן למזבח ולא בינו לכותל הצפוני. על כן העביר רש"י את הסבר הקביעה הנ"ל בגמרא לבית ראשון בו היו 11 שולחנות שעמדו לשיטתו צמודים בשתי שורות של חמישה שולחנות כשביניהן השולחן מהמשכן, כאשר אורך כל שורה עשר אמות ולכן הן חוסמות את המעבר. הסבר זה קשה הן מהבחינה הלשונית, כי לא כתוב "ומפסקי ליה שולחנות" והן מהבחינה העניינית, שכן לפי הסבר זה אין כלל מחלוקת שהרי תנא אחד מדבר על בית ראשון והשניים האחרים על בית שני.
ההסבר הנכון הוא שלפי הכתוב בתורה, יש להעמיד את הכלים כך :"ושמת את השולחן מחוץ לפרכת ואת המנרה נכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון" (שמות כו, לה). יש להעמיד את הכלים על יד צלעות המשכן, כלומר אם מעמידים אותם "הכי על יד", יש להעמידם צמוד לכתלים. כדי להחליף את לחם הפנים, צריכים היו להשאיר רווח של 2.5 אמות משני צידי אורך השולחן, כדי ששני זוגות כהנים יעמדו ברווח זה בעת החלפת הלחם. אולם לשיטת רבי אלעזר ברבי שמעון השולחן עמד כשאורכו לרוחב ההיכל (ולא כשיטת רבי שהלכה כמותו והסובר שאורכו עמד לאורך המשכן) ולכן לא היה צורך ברווח כזה.
לו ראה רש"י את פרק ד של הברייתא היה יודע שהכלים הועמדו בצורה המדויקת ביותר האפשרית גם בבית שני, ולכן הכלים הועמדו דווקא במרחק 2.5 אמות מהכתלים למרות שההיכל היה רחב ב-10 אמות יותר מאשר המשכן, כי למרות זאת הקפידו לשמור על רווח 2.5 אמות ולא יותר כדי לקרבם ככל האפשר לכתלים, אבל כאמור כל זה נכון רק לשיטת רבי הסובר שצריך היה לשמור על רווח של 2.5 אמות כנ"ל לצורך החלפת הלחם ולא לשיטת רבי אלעזר ברבי שמעון.
ב. לשיטת רבי יהודה, הכהן הגדול עבר בין המנורה למזבח ולא בין המנורה לכותל הדרומי, בדרכו לפתח הפרוכת החיצונה מתוך השתיים שהיו בין ההיכל לקודש הקודשים, שהיה בצד דרום שלה, כדי שבגדיו לא יגעו בכותל שהשחיר מעשן המנורה. בין המנורה לכותל הותירו כאמור 2.5 אמות בלבד. אולם רוחב כהן אחד הוא כאמה ורבע, שהרי רוחב שני כהנים הוא 2.5 אמות. אם כן נותר רווח של יותר מחצי אמה מכל אחד מצידי הכהן. לו עבר הכהן בין המנורה לכותל לא הייתה סיבה שילכלך את בגדיו ברווח שכזה. רש"י לא התייחס כלל לשאלה זו. לשיטתו, מחלוקת התנאים במסכת מנחות צח-צט באשר לכיוון עמידת הכלים בהיכל היא "מחלוקת במציאות", כאשר רבי סבר שהכלים עמדו כשאורכם לאורך ההיכל ורבי אלעזר ברבי שמעון סבר שהם עמדו כשאורכם לרוחב ההיכל.
אולם הרמב"ם במשנה תורה פסק שבעוד שהשולחן עמד כשאורכו לאורך ההיכל – כרבי, הרי שקני המנורה עמדו לרוחב ההיכל, לכאורה כרבי אלעזר ברבי שמעון. נושאי כלי הרמב"ם התלבטו בהסבר הפסיקה המפוצלת של הרמב"ם. במאמר בתחומין כו הוצע שהרמב"ם סבר שהמחלוקת אינה מחלוקת במציאות אלא מחלוקת בהגדרת ה"מנורה". לפי הרמב"ם, המנורה לשיטת רבי ועל פי פשט הכתוב בפרשת תרומה, מוגדרת כקנה האמצעי בלבד שכיוונה נקבע לפי פי הנר שעליו הפונה מערבה, אשר על כן אעפ"י שגם לשיטתו קני המנורה עמדו לרוחב ההיכל, אבל המנורה עמדה לאורך ההיכל – כמו השולחן. אולם לא ניתן היה להוכיח את נכונות הצעת הסבר זה בהעדר קביעה מפורשת של הרמב"ם שזו כוונתו. ברם, אם הרווח של 2.5 האמות שבין המנורה לכותל הוא המרחק בין הקנה האמצעי שלה לכותל, ובהנחה שמוטת הקנים היא 2 אמות וצידה האחד הוא אמה, הרי שהמרחק בין הכותל לקנה הדרומי של המנורה היה רק 1.5 אמות. ברווח כזה קשה הרבה יותר לעבור בלי שבגדי הכהן יתלכלכו מהעשן שנדבק לכותל, וכך יוצא שרק בהסבר כזה קביעת הגמרא מובנת ומדויקת, וכך באופן בלתי תלוי מוכח שההסבר המוצע לשיטת הרמב"ם נכון, אף כי לא ניתן כלל לדעת מניין למד הרמב"ם לפסוק כפי שפסק, האם מסוגייתנו או ממסורת פרשנית שהייתה בידיו.
סוגיה זו מרתקת כמובן מבחינה רעיונית, מפני שהיא מורה על התודעה המחויבת של הכהן הגדול בעוברו בהיכל בדרכו לקודש הקודשים, בהתייחסו לכתלים ולכלי המקדש כמהויות מכוונות תודעה, כל אחד לפי תכונותיה, אך הרעיון המרכזי בה, אף שלא בזה עסקנו, הוא כנראה שההליכה בקדש מחייבת, כמו עצם העמדת הכלים בהיכל – דיוק מרבי.
