מעודי לא הייתי במצרים, גם לא בחופי סיני. בהזדמנויות שונות, כאשר ביקשו ממני לנסוע לקהיר כדי לסקר הסכם כזה או אחר שנחתם שם, התחמקתי. לא אהבתי את המנהיגים המצרים ואת הכּנות שלהם במעשה השלום עמנו. ראיתי בהסכמי השלום בעיקר הסדר אי־לוחמה משעמם שנחתם מתוך אינטרס מדיני קר ולא כדי שנהפוך לחברים ואחים. העדפתי תמיד את בית המלוכה הירדני ואהבתי לנסוע לרבת־עמון. בארמון על ראש הגבעה באל־הומאר הרגשת ידידות וקיבלת חיבוק ולחיצת יד אמיתית.
המלך חוסיין ואחיו הנסיך חסן רצו תמיד קשר עם המנהיגים הישראלים. שניהם ביקרו בארץ ונפגשו עשרות פעמים בסתר עם ראשי המדינה, הרבה לפני שנחתם הסכם השלום בין המדינות. שניהם העריצו את ישראל והעריכו את הנוכחות שלה באזור. רק כך אפשר להבין את ההדלפה של המלך חוסיין לפני מלחמת יום הכיפורים על המלחמה שמתכננות מצרים וסוריה. ישראל החמיצה הזדמנות היסטורית אדירה אחרי שדחתה את הסכם לונדון עם המלך חוסיין ב־1988. ההסכם היה מעביר לירדן את הגדה ופוטר אותנו מעונשם של שלושה מיליון פלסטינים לפי נתוני המנהל האזרחי. בינתיים היחסים עם ירדן נחרבו לגמרי בגלל תקריות לא אחראיות וסיבות אחרות.
אבל אנחנו עוסקים במצרים. את תמונת המלך חוסיין כורע בפני המשפחות השכולות בבית־שמש אחרי הרצח הנתעב בארם־נהריים במרס 1997, לא היית מוצא אצל הנשיא המצרי עבד אל־פתאח א־סיסי. רק הנשיא אנואר סאדאת היה נוהג כך, אולי, אבל מדובר בתופעת טבע יוצאת דופן, איש אמיץ עד כדי טירוף, אדם שלא היה שייך לזמן ולמקום. כאשר הגיע סאדאת לארץ ב־1977 שירַתי בצאלים, וכבר אז כיניתי אותו "המתאבד". בסוף גם התברר שהוא חי על זמן שאול. אחרי סאדאת הגיע חוסני מובארק, שהיה בעצם דיקטטור ערמומי ונוכל בינלאומי, שגנב מיליארדים מבני עמו וחילק את הכסף לבני משפחתו.
מובארק מעולם לא ביקר בארץ. פעם אחת בלבד הוא הגיח לכאן, בנובמבר 1995, כדי להשתתף בהלוויה של יצחק רבין. ראיתי אותו במלון המלך דוד ורציתי לשאול אותו למה כל הריחוק הזה, אבל הוא לא ענה לשאלות העיתונאים, ועשרות המאבטחים הרחיקו אותנו. באחת הפעמים שאל אותו עיתונאי ישראלי בקהיר מדוע התיירים המצרים לא מגיעים לארץ. "מה יש לנו לעשות אצלכם?" השיב מובארק בשאלה. "יש לכם חוף ים? לנו יש חוף שמתחיל בעזה ונגמר בלוב". אז הבנתי שאף אחד לא רוצה חיבור אמיתי, ואולי גם אנחנו לא היינו רוצים לראות חצי מיליון תיירים מצרים שוטפים את חופי הים של תל־אביב והרצליה בקיץ.
מובארק היה חכם דיו כדי לשמר את האינטרס המצרי שכרוך בהסכם עם ישראל, וכמוהו גם ממשיכיו, כולל מוחמד מורסי איש האחים המוסלמים. ביום שבו נרצח סאדאת, באוקטובר 1981, הטיס מובארק את כתב 'מעריב' שעיה סגל ז"ל לקהיר כדי להעביר מסר שההסדר עם ישראל יישמר, למרות הזעזוע הפוליטי. זו מהות היחסים שמתקיימים בין הצדדים גם היום: רתיעה הדדית, חשדנות מתמדת, שיתוף פעולה מתוך אינטרסים ביטחוניים וכלכליים צרים, בוז משותף לפלסטינים, שנאה לחמאס ומלחמה אחידה בדאעש בסיני. ובכל מקרה, את השלום הקר והמנוכר הזה עם מצרים צריך לשמור מכל משמר. ההסדר האסטרטגי שווה את המחיר הכבד ששילמנו עליו, ובלעדיו לא היינו יכולים להתנהל כך במרחב העוין שמסביב.
לא החמצנו שום טעות
בסוף שנות ה־70, כאשר המצרים תבעו את כל סיני עד הגרגר האחרון ורבו איתנו על כל סנטימטר בטאבה, הם לא דרשו שנחזיר להם גם את רצועת עזה, שהייתה בשליטתם עד 1967. היה להם די שכל לא להכניס את העצם הזו מחדש לגרון (הם גם לא רצו לקבל בחזרה את העיר רפיח על מחנות הפליטים שבה). אנחנו היינו תמיד מטומטמים דיינו כדי להחזיק מאות אלפי פלסטינים תחת שליטתנו, עד שבא אריאל שרון והוציא אותנו מהרצועה ב־2005 אבל בדרך שלומיאלית, בלי הסדר, בלי הסכם, בלי מנגנון הגנה מסודר ובלי לקבל תמורה.
ישראל עזבה את עזה אבל המשיכה להחזיק בה. זהו עוד סוג של טירוף לאומי בלתי מוסבר, שעליו אנחנו משלמים ביוקר כל הזמן, וגם בימים אלה ממש. מעולם לא השכלנו לנצל את הנסיגה מהרצועה כדי להסביר קבל עם ועולם דבר פשוט: ישראל נענתה ללחצים הבינלאומיים, קיימה את החלטות האו"ם, פירקה 21 התנחלויות שהיו בלב האוכלוסייה הפלסטינית בעזה, פינתה יותר מ־8,000 מתנחלים, נסוגה עד המילימטר האחרון לקווי 1967, ומרגע זה היא מתייחסת לגבול החדש שלה בדיוק כמו בעבר, בימים שבהם המצרים שלטו בעזה.
במילים אחרות, ישראל הייתה צריכה להודיע עוד ב־2005 כי מדובר בגבול בינלאומי לכל דבר, והנסיגה מעזה שווה לנסיגה מלבנון בקיץ 2000, שאחריה אין שום קשר בין הכובש לנכבש. ביום שבו עזבנו את עזה צריך היה להקים את חומת הגבול הגבוהה, בדיוק כמו החומה שמפרידה היום בין ירושלים ואבו־דיס למשל. גדר גבוהה עושה שכנים טובים, אבל במקרה של עזה, הגדר הגבוהה מפרידה בין שכנים רעים. לוּ הייתה חומת הפרדה גבוהה כזו, ההפגנות הקשות היו מעבר לה, אם בכלל. ייתכן מאוד כי אחרי 13 שנה של ניתוק מוחלט – העזתים היו פורצים בלית ברירה לגבולות אחרים.
אבל אנחנו טיפשים וחושפים את עצמנו לקרבות ולעימותים שאנחנו לא יכולים לנצח בהם. בעידן של תקשורת חופשית ומהירה ורשתות חברתיות זריזות, תמיד תנצח האישה שמתקרבת לגדר הגבול עם דגל פלסטין, חוטפת כדור וכורעת אחרי ירי של חיילי צה"ל. ישראל נגררת למגננה בינלאומית, מגבירה בעולם את השנאה נגדה וחמאס משיג אהדה וסימפתיה שהוא לא הצליח לקבל אחרי שורה של מלחמות נגדנו. עכשיו נקווה שיום הנכבה יעבור בשלום, ונוכל להתמודד מול עשרות אלפים שצועדים אל גדר התיל הנמוכה לעבר ישראל, לעיני מאות עיתונאים ומצלמות טלוויזיה מכל העולם.
