"ממשלת השינוי", שיתכן שמוקמת לנגד עינינו בימים אלה, היא בשורה חיובית של ממש. במובנים מסוימים, שתיכף יפורטו, היא אפילו בשורה גדולה, שחשיבותה מעבר לנסיבות הספציפיות שמולידות אותה. מכיוון שהוויכוח לגביה חוצה את החברה הישראלית, ובמיוחד את מחנה הימין, אני מבקש לתת בשורות הבאות תזכורת קצרה מדוע היא כל כך חשובה.
היא קודם כל חשובה משום שבלתי מתקבל על הדעת להכניס מדינה שלמה ללופ אינסופי של מערכות בחירות בגלל צרכיו האישיים של אדם אחד. זה אמור להיות כל כך מובן מאליו, שלא ברור איך עוד יש אנשים שמוכנים להעדיף בחירות חמישיות, ושישיות, ושביעיות, על הממשלה המוצעת. מערכת בחירות אינסופית לא מאפשרת לקדם פרויקטים לטווח ארוך; במקרה הנוכחי אפילו אין לה תקציב מסודר כבר שנה שנייה ברציפות. ומכיוון שמערכות בחירות גם מחדדות כידוע את הבדלי הדעות בין המחנות, אנחנו נמצאים כבר למעלה משנתיים במסע שיסוי אינסופי; אכן, משני הצדדים ולא רק מצד אחד.
הכאוס הפוליטי והשלטוני גם מגדיל את האפשרות שיבוא "איש חזק" ויציע לציבור את החלשתה של הדמוקרטיה לטובת יציבות שלטונית. בעולם נהוג לקרוא לזה דיקטטורה. בכאוס הישראלי הרווח, בוודאי הנוכחי, אפשרות כזו נראית מופרכת, אבל זה בדיוק התהליך שבו דיקטטורות החליפו משטרים דמוקרטיים בכל רחבי העולם – כאשר הדמוקרטיה נחלשה ולא סיפקה יציבות. אין סיבה להניח שישראל היא עד כדי כך יוצאת דופן; קל וחומר שאין סיבה להניח שאחרי שהדיקטטורה תשיג יציבות, היא פתאום תודיע ש"הצלחנו, אפשר לחזור לדמוקרטיה". זה לא התסריט הרווח במצבים כאלה.
עוד לפני סכנת הדיקטטורה, כבר עכשיו הופך המצב הנוכחי את דימויה של ישראל לחצי רפובליקת בננות, בוודאי בקרב המדינות הדמוקרטיות. אי אפשר, פשוט אי אפשר, להעלות על הדעת סיטואציה דומה באיזה שהוא משטר דמוקרטי מערבי אחר. במדינות שבהן ראשי ממשלה ושרים מתפטרים אחרי אסון רכבת שבוודאי לא קשור בהם, האפשרות שמנהיג ייאחז בשלטון באופן כל כך אובססיבי ופאתטי פשוט לא ניתנת לדמיון. תדמיינו מה היינו אנחנו חושבים על מדינה אחרת שבה ראש ממשלה, שלא הצליח להרכיב ממשלה ארבע פעמים, היה גורר את הציבור לאינסוף מערכות בחירות עד שישיג את התוצאה הרצויה.
בנקודה הזו חשוב להפריך גם שני מיתוסים רווחים לגבי המשבר הפוליטי הנוכחי: האחד – הגורם למשבר איננו תיקו בין המחנות בישראל. מאז האינתיפאדה השנייה וכשלון ההתנתקות מעזה התמיכה בימין, או במפלגות מרכז החושבות ימין בתחום הבטחוני, היא חד משמעית. התיקו היחיד הוא ביחס לקבלת מנהיגותו של בנימין נתניהו. אין אדם בישראל שלא יודע שאם נתניהו היה מתפטר ופורש מהפוליטיקה, באותה שנייה הייתה מוקמת ממשלת ימין-מרכז מובהקת, יציבה וחזקה.
המיתוס השני הוא שנתניהו נלחם על חירותו. נדמה לי שדי ברור שהמערכת המשפטית הייתה מוכנה – אמנם בחירוק שיניים, כי לפחות תיקי 2000 ו-4000 מעלים חשד לשחיתות שהיא הרבה מעבר לשוחד רגיל של מעטפות – לוותר על האפשרות להרשיע ולכלוא את נתניהו אילו היה מוותר על מעמדו הנוכחי כ"דיבוק" של הפוליטיקה הישראלית. נתניהו נלחם על הזכות להמשיך בתפקיד ראש ממשלה, לא על החירות. וגם אם הוא מאמין בתוקף שכהונתו נדרשת להבטחת בטחונה של ישראל, אין לו שום זכות לאלץ את החברה לקבל זאת.
מעבר לכל זה, יש גם לפחות פוטנציאל של בשורה גדולה, לא רק אילוץ, בתהליך המתרקם לנגד עינינו. כי כמה שלא ינסו לסמא את עינינו, הממשלה הנרקמת היא יותר "ממשלת אחדות" מכל ממשלה אחרת שנשאה את השם הזה בתולדות ישראל. יש בה חיבור של ימין, מרכז ושמאל, עם תמיכה מבחוץ של לפחות מפלגה ערבית אחת. זו בשורה שאומרת שעם כל ההבדלים בין המחנות והמפלגות, ברגע של אמת הן מסוגלות להתאחד לטובת המדינה. נכון שזה הרבה יותר מתוך שנאת נתניהו מאשר אהבת השמאל את בנט וסער או אהבת הימין את הורוביץ ועבאס. אבל העובדה שמסוגלים להתאחד עבור מטרה כלשהי אינה מובנת מאליה. מה שאומר שגם בימין וגם בשמאל יש כוחות פטריוטיים שמוכנים לוותר על מימוש עמדותיהם הספציפיות לטובת מה שהם מזהים כטוב ישראלי משותף.
ואחרי כל זה, ראוי גם להיזהר. הממשלה עוד טרם הורכבה והושבעה. יש כוחות רבים, למרבה הצער בעיקר בימין, שיארבו לנפילתה ויבקשו גם לזרז זאת בכל רגע נתון. צריך להתייחס לרך הנולד בזהירות רבה. להמשיך לראות את היעד של הטוב המשותף גם בעבודה היומיומית של הממשלה. לא לנסות ולהתעקש על כל פרט, כדי להוכיח ל"בייס" המחנאי, מימין ומשמאל, שאתה לא פראייר. לא להיות מונחים על ידי צילו של "הבייס", ולא על-ידי צל הבחירות הבאות, שבהן כל מפלגה תצטרך לחזור ולהסביר למה היא טובה יותר מכל השאר. כדי שהרך הנולד ישרוד, על הצדדים לזכור בכל רגע עד כמה היה ההיריון קשה, ועד כמה התינוק הזה יקר. אם חלילה ייכשלו, הכאוס הפוליטי שליווה אותנו בשנתיים האחרונות עלול לחזור בעוצמה גדולה עוד יותר, ואחריתו מסוכנת מאוד.
