ערב אחד, בעיצומו של סדר שלישי, אני יושב לי במקומי בבית המדרש ומתנדנד מעל הגמרא. החברותא שלי יצא לשירותים ואני נשארתי לבד וחשבתי על כל מיני דברים. לפתע הרגשתי טפיחה חזקה על הגב. כשהסתובבתי ראיתי להפתעתי את יהודה נוימן, חברי הטוב משכבר הימים, מחייך חיוך עצום. יהודה נוימן למד איתי כמה שנים קודם לכן בישיבה קטנה וכל אחד מאיתנו המשיך לישיבה גדולה אחרת. הוא לישיבה מרוחקת בדרום, ואני נשארתי בירושלים. המרחק עשה את שלו והזמן בין מפגש למפגש שלנו הלך והתארך, כך שלפגוש אותו באמצע החיים, ככה סתם באיזה ערב סתמי ובאמצע בית המדרש שלי, הייתה הפתעה ממש נעימה.
יהודה סיפר שהדרום עלה לו על הסעיף. המדבר לא תמיד בא בטוב, הוא אמר, לפעמים חייבים קצת אוויר ירושלמי. חוץ מזה תמיד טוב לפגוש חברים מפעם, אה? אמרתי לו, וואלה יהודה, הלוואי תבוא כל יום. יהודה שאל אם אני באמצע הלימוד ואם הוא מפריע ואני אמרתי לו שבעיקרון אני באמצע חברותא אבל החברותא שלי יצא לשירותים כבר לפני שעה ועוד לא חזר. אז יצאנו למרפסת של הישיבה ועשינו קפה ועישנו סיגריות והשלמנו פערים. ואז יהודה שאל פתאום, תגיד, כמה אתה ספונטני מאחת עד עשר? ואני, שבדרך כלל לא מוכן להתקלות כאלה, עניתי לו כמו פחדן – תלוי במה. ויהודה פירט, כמה אתה ספונטני לקחת עכשיו כובע וחליפה ולצאת בטרמפים לרבי מאיר בעל הנס, תפילה בקטנה, טבילה בכנרת וטרמפים חזרה לירושלים. אז אני, שאף פעם לא הייתי בקטע של בילויים ישיבשעריים כאלה, אמרתי לו אמממ…. ויהודה אמר, מה אמממ? לך, קח כובע וחליפה ותבוא. יוצאים הרגע. עד שאני בא במיוחד מהדרום אתה מתלבט? אני מבטיח לך שעד שחרית של מחר אנחנו כאן בחזרה.
הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה כבר כמעט אחת־עשרה בלילה. אמרתי לו, יהודה, מה רע שנלך לכותל, נשתה איזו בירה בדרך ונחזור ברגל? אותו רעיון של בילוי רק בלי להתייבש שעות בטרמפיאדות שוממות ולהיות נתון לחסדים של בעלי רכבים למיניהם. אז יהודה אמר לי, מה אתה מדבר?! זה כל הכיף! ובעוד הוא מנסה לשכנע אותי, צביקה, שהיה הצלע השלישית בחבורה שלנו מהישיבה־קטנה והמשיך איתי לגדולה, יצא גם הוא למרפסת והסתער על יהודה בחיבוק. ויהודה מיד אמר לו, יאללה צביקה, אני יודע שאתה ספונטני, לך תביא כובע וחליפה, עדן ואני יוצאים לרבי מאיר בטרמפים. וצביקה אפילו לא היסס ותוך חמש דקות כבר התייצב עם כובע וחליפה. יצאנו?
תאמינו או לא, תוך שלוש שעות בערך כבר התייצבנו בציון של רבי מאיר בעל הנס ושפכנו בפניו את שיח ליבנו, שיבקש מהשם שידוכים טובים עבורנו וטרמפים מוצלחים בחזרה לירושלים. אחרי התפילה ירדנו לטבול בכנרת בחושך ואני פיזמתי בקטע לא קשור את "על הכנרת בזריחה" של אביב גפן למרות שהיו עוד איזה שעתיים עד הזריחה. אחרי הכנרת המשכנו לטרמפיאדה הקרובה ובאורח נס תוך פחות מרבע שעה עצר לנו מישהו עם רכב מנהלים חדש, ועוד בטרם הספקנו לחגור חגורות הנהג ביקש מאיתנו לומר לו דבר תורה. הסתכלנו אחד על השני ולא כל כך ידענו מה לומר, אז הוא הסתכל עלינו דרך המראה ואמר, איך זה יכול להיות שיושבים פה שלושה בחורי ישיבה ולאף אחד מהם אין דבר תורה לומר לי? אז יהודה חבר שלי התקומם ואמר לו, סלח לי אדוני הנהג, אבל לבחורי ישיבה אין סתם ככה דברי תורה בשלוף, מה זה פה, שולחן שבת? בוא נשב כמו בני אדם בבית המדרש, נפתח גמרות ונתחיל לדבר באיזו סוגיה, אבל ככה בטרמפ לפנות בוקר אין לנו שום דבר תורה לתת לך. אנחנו מתנצלים. אז הנהג הסתכל על יהודה במבט זועף, עצר את הרכב באיזה מפרץ בדרך וביקש מאיתנו לרדת.
אז ירדנו מבוישים והמשכנו לעצור טרמפים. כעבור חצי שעה עצר לידנו ג'יפ שחור ומתוכו הציץ בחור שחום בכובע מצחייה ושאל לאן אנחנו. אמרנו לו שלירושלים והוא אמר, הלוואי שהייתי זוכה לקחת צדיקים כמוכם, אבל אני לא נוסע לירושלים לצערי. ואז הוא פשפש בכיס, הוציא ממנו 500 שקל ואמר: קחו. תזמינו מונית לישיבה. אמרנו לו, לא, מה פתאום אדוני. תודה רבה לך. והוא כעס ואמר, השתגעתם? קחו! זכות שלי לתמוך בתלמידי חכמים כמוכם. רק אם תוכלו ללמוד לרפואת אמא שלי שתהיה בריאה, שושנה בת סעדה, יש לה מחרתיים ניתוח לב פתוח.
