לא אומר שהייתה זו חוויה קלה, לשמוע בנסיעה, לבקשת המתבגרת, את הגרסה החדשה של עומר אדם ונועה קירל להמנון המדינה. נדרשנו למתוח את יכולות ההכלה והגמישות ההורית שלנו כדי להניח לשיר להתנגן עד סופו. וכשניסינו, בתיה ואני, להסביר לנערה מה אנחנו מרגישים שהיה בשיר המקורי ונפגם בביצוע החדש, המשלב תרגום די חופשי לאנגלית ותוספת של מילים מקוריות, יצאה לנו מהפה אותה מילה בבת אחת: קדושה.
מאוחר יותר, בבית, כשחיפשנו את השיר ברשת, ראינו איך ליד המילים רשומים שמות המחברים: נפתלי הרץ אימבר, עומר אדם, נועה קירל. ודווקא רצף השמות הבלתי־אפשרי הזה גרם לנו לרגע לעצור, ולשים לב שגם אם השיר פגם קצת בקדושה, נולד ממנו משהו חדש, משהו שאפשר לכנות אותו המשכיות. הרגשנו קצת כמו בני היישוב הישן כשאליעזר בן־יהודה השחית את לשון הקודש והפך אותה לשפה מסולפת ומעוותת, אבל גם חיה. והבנו שזה מהותי, המתח שבין המשכיות לקדושה, שהן שתי תנועות קצת הפוכות, ושהסוגיה שמעניינת את אמני ישראל בימים אלו היא סוגיית ההמשכיות, לא הקדושה.
וכשנועה קירל שרה "מכאן אני הגעתי / לא מתביישת / כאן אני נולדתי / כל צבעי הקשת", ועומר אדם אומר "לא אכפת לי מה יגידו / מגן דוד עליי תשאירו", אפשר להתבונן קצת מעבר למילים עצמן, שאני לא יודע אם אימבר היה גאה להיות חתום עליהן, ולראות את התשוקה ואת המאבק להיות חלק מאותה שרשרת.
הביצוע של אדם וקירל יצא בתוך הקשר מסוים; כתגובה לאירועי מבצע "שומר החומות". יום קודם לכן יצא שיר אחר של מרינה מקסימיליאן־בלומין, שגם הוא מנסה להתחבר לקלאסיקה ישראלית קאנונית. מקסימיליאן־בלומין מתארת איך באמצע הלילה היא נכנסת לממ"ד, עם אמה שעלתה מאוקראינה ועם הילדים שכבר נולדו בארץ, והם שרים שירי מולדת כדי להתחזק. "אין לי ארץ אחרת / יש מילים כמו חץ לתוך הלב", היא שרה, ומנסה לקחת את המילים של אהוד מנור, מתחילת שנות השמונים, ולמצוא את נקודת החיבור בינן לבין מדינת ישראל 2021.
ואולי המבשר של המגמה היה כבר דן אלמגור, שעוד בבוקר הראשון של המבצע הוסיף בית חדש לשיר 'שומר החומות' שחיבר ב־1977 והעניק למבצע את שמו. "אני כבר בן שמונים ושש / ישן בחדר האטום", כך נפתח הבית החדש, והנימה העגמומית נמשכת: "כן, כן, מי חלם אז בנעוריי / כשזימרנו על שלום עם כל שכנינו / שיום יגיע ואכתוב כזה משפט / על המזרן, בתוך מקלט". אבל יחד עם תחושת האכזבה, שזורה בבית הזה גם אותה תחושת המשכיות, זו שקושרת את הלוחמה בעזה לאותו שומר העומד על חומות העיר העתיקה לפני יותר מארבעים שנה.
שלושה שבועות לפני המבצע נשא הרמטכ"ל אביב כוכבי את נאום "שלוש האמהות" שלו, שבו חיבר בין רחל אמנו שהגיעה לארץ ולא זכתה לחיות בה; נחמה ישראלי ששכלה את שני בניה במלחמת יום הכיפורים; והאמהות הממלאות את הארץ בימים אלו. אני חייב להודות שבזמנו, כשההתפעלות מן הנאום הציפה את הרשתות, לא לגמרי הבנתי על מה ההתרגשות. אבל נדמה לי שכמו עומר אדם ונועה קירל, מרינה מקסימיליאן־בלומין ודן אלמגור, גם רב־אלוף כוכבי זיהה את שאלת ההמשכיות והזיקה בינינו לבין דור תש"ח וששת הימים ויום הכיפורים כשאלה קיומית, מכוננת, שאיננה מובנת מאליה. "היום ילדי אותי שואל / מה הסיפור של ישראל", שרו אמני ישראל בחגיגות השבעים למדינה, וביטאו את הקושי לזהות במציאות היומיומית את הגדוּלה שאפפה את דור המייסדים. ושלוש שנים אחר כך הם מתאמצים מאוד לומר שכן, זה עדיין אותו הסיפור, גם אם נוספו לו כמה סלסולים של עומר אדם.
