אני שמרן, משום שאני לא מקבל שום דבר כמובן מאליו. דברים אינם מובנים בעיניי מאליהם מאז שאבא שלי נפטר, בגיל ארבעים ושבע ותשעה חודשים. בכל בוקר, כשאני אומר "מודה אני", אני מזכיר לעצמי שבהחלט יש לי על מה להודות לא־לוהינו: התעוררתי הבוקר ופקחתי את העיניים, וזה לא מובן מאליו. היה יכול להיות אחרת.
בימי הקורונה אמרנו שהמגפה לימדה אותנו להעריך את הדברים הפשוטים, ולא לראות שום דבר כמובן מאליו. אני חושש שלא אמרנו אמת. לו באמת למדנו את הלקח הזה, לא היינו מתלוננים כל כך על נזקי הקורונה. הרי גם בשיא המגפה המחירים ששילמנו היו מוגבלים. מספר המתים מהמגפה היה נמוך יחסית למגפות אחרות. לא הייתה אנרכיה ברחובות. כשפתחנו את הברז יצאו מים, וכשהפעלנו את מתג החשמל נדלקה הנורה. גם זה אינו מובן מאליו. אני מנסה לכפות בכל רגע על הטוב הנעלם של העולם להתגלות לעיניי, להכיר בכך שאם נָשמתי בשעה האחרונה, אם המשכתי לחיות כשאני מוקף באהוביי, זה קרה משום שהתממש במציאות רצף מתמשך של פלאות. לפעמים אני נכשל באימוץ המבט הזה. אך כשאני מצליח, הוא משפיע על היחס שלי לא־לוהים, למשפחתי ולעולם כולו.
הדימוי הרווח רואה את השמרן כאדם שמביט במציאות בעין רעה וחשדנית. למעשה, ההפך הוא הנכון. הפרוגרסיבי רואה תמיד במציאות את שליש הכוס הריקה, והריקנות הזו הופכת בעיניו לחזות הכול, וממלאת אותו בחמת זעם קדחתנית. בשולי החברה יש אנשים שסובלים, ולכן כולה בעיניו חברת עוול ורשע; יש בעולם עניים, ולכן יש להרוס את הכלכלה ולאתחל אותה מן השורש; יש משפחות לא מושלמות, ולכן נחריב את המשפחה המסורתית. כל הטוב שבעולם שקוף עבור המהפכן. הוא מתייחס לכל ההישגים כמובנים מאליהם, ואינו מעלה על דעתו כמה עמל וחוכמה נחוצים כדי למלא שני שלישים מהכוס, וכמה קל לשפוך אותם במהפכה פזיזה. השמרן רואה את אותה מציאות עצמה בעין טובה. הוא מזכיר לעצמו שיש הרבה דורות והרבה חברות שבכלל לא הייתה להם כוס. הוא שמרן כי הוא רואה כל כך הרבה דברים שעליהם יש לשמור.
כאשר בתו של עמוס עוז העלתה טענות חמורות נגד אביה, היו בינינו ששמחו לאידו של הסופר המנוח איש השמאל. אני חושב שמבחינה הלכתית וגם אנושית אסור לנו להיכנס לפינה הזו. חייהם הפרטיים של אנשים צריכים להישאר פרטיים. רק מסר אחד כללי כדאי ללמוד לדעתי מהפרשה הזו, ונדמה לי שעליו הסכימו כל הנוגעים בדבר: בית הילדים הקיבוצי היה רעיון גרוע מאוד. רוב הילדים סבלו בו וסבלו ממנו. ברור שיוזמי בית הילדים התכוונו לטוב ולא לרע. בשעתו, הרעיון לגדל את הילדים באופן קולקטיבי נראה חדשני וגאוני מבחינה פדגוגית. לדרך המסורתית של גידול הילדים במשפחתם היו חסרונות רבים, ומומחים נאורים חשבו שיוכלו לתקן את הליקויים הללו. השמרנים לא ידעו אז לשים את האצבע על הכשלים המדויקים של הרעיונות החדשים, ורק ידעו לומר שהמשפחות שלנו לא כל כך גרועות, שההישגים המסורתיים בחינוך ילדים אינם מובנים מאליהם, ושלא כדאי לעשות ניסויים בבני אדם, ודאי לא בילדים. היום כולם מבינים שהם צדקו. לדאבון הלב, המסקנה הרווחת אינה לתת אמון במשפחה המסורתית, אלא להחליף את הניסויים הישנים בניסויים חדשים.
שמרנות בריאה אינה קיבעון, שמסרב להרפות מההרגלים הישנים, אלא התבוננות אוהדת וזהירה בעולם. אריק איינשטיין העיד על עצמו שהוא אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, וזה יפה בעיניי; אבל פעם הוסיף שאם כולם היו כמוהו – אף אחד לא היה טורח להמציא את הגלגל, וזו כבר בעיה. טוב שהגלגל הומצא, כי קשה היה למכוניות שלנו לנסוע על קוביות. השמרנות שעליה אני מדבר רואה את מה שקיבלנו מאבותינו בעין טובה, בלי לקבע אותו כאליל. אני מאוד אוהב את הגינה הקטנה שלי, ואני אוהב אותה דווקא משום שהיא משתנה: היא צומחת לאט, בהדרגה, באופן טבעי, בלי יעד אוטופי מוגדר, מתוך הקיים ולא בהתנכרות אליו.
העולם שלנו אמנם אינו מושלם, אך גם אינו רע; הוא טוב, לפעמים אפילו טוב מאוד, כפי שהעיד בורא העולם על יצירתו. כך אני משתדל לחיות, בשנים שיבחר ריבונו של עולם להעניק לי. אבי נפטר בגיל ארבעים ושבע ותשעה חודשים. השבת ימלאו לי בעזרת ה' ארבעים ושמונה. זה לא מובן מאליו.
