קראתי בסוף השבוע שעבר את מוסף ההשכלה הגבוהה שצורף לעיתון והרגשתי איך הדופק שלי עולה. אתם צריכים להבין שמדי פעם באים לי בחלומות מכתבים על קורסים שלא סיימתי, ואני מוצאת את עצמי משוטטת במסדרונות הפקולטה האינסופיים, מחפשת את הקורס הנכון בחדר אפלולי – ומתה משעמום. גלגלתי עיניים מול הכותרת: "פחות ופחות תלמידים נרשמים למדעי הרוח", זה משפט עם זקן, שהמשפט המקביל לו הוא "הנוער לאן". זה פסקול חיינו, הנוער במצב הכי קיצוני והכי מופקר שאי פעם היה מאז בריאת העולם, ואף אחד לא הולך ללמוד מדעי הרוח, כי כולם רצים למחשבים. אני לא יכולה לטעון שזה פייק ניוז, כי בכל זאת הכול היה מגובה במספרים, ועדיין. אני מבינה שאני כבר סוס מת, אבל אני מסתכלת על הסטודנטים והסטודנטיות מסביבי ורואה את אותה חלוקה פחות או יותר כמו שהייתה אצלנו.
אוניברסיטה זה אוברייטד. לא נכון, אני חוזרת בי, בואו נדייק. תואר מהאוניברסיטה זה אוברייטד. כמה מהאנשים שאתם מכירים עוסקים במקצוע שהם למדו? מאז המעבר מהעיר למושב, פגשתי אנשים שהחינוך שקיבלו לאו דווקא הסליל אותם מהשירות לאוניברסיטה. הייתה שם בחירה, מי שזה מתאים לו שילמד, מי שלא – שיעבוד. לא מעט עסקים מוצלחים ורווחיים מנוהלים והוקמו בידי אנשים שיש להם תואר בחוכמת חיים – בחריצות, ביזמות, בחדשנות ובניהול.
אז למה כן ללמוד באוניברסיטה? מספר סיבות:
מקצוע שדורש תואר. מחשבים, רפואה, עריכת דין, ראיית חשבון, סיעוד וכו'. גם פסיכולוגיה, המקצוע שעשיתי בו תואר ראשון, מחייב תואר ראשון ושני כדי לעסוק בו. אבל רוב התארים שציינתי (ופסיכולוגיה טראומתית עבורי באופן אישי), הם תארים שאתה צריך לדעת שזה המקצוע שאתה רוצה בו. כשמתקשרים להתייעץ איתי אני מספרת, שברור שאם חלום חייך להיות פסיכולוגית, לכי על זה. זה תואר מעניין ומרגש, וכן מאוד תובעני ואינטנסיבי, כראוי למקצוע שהולך להתעסק עם נפש של בני אדם.
סקרנות. תקשיבו, זו זכות מטורפת לשבת וללמוד אם באים לתואר בלי לחץ ציונים. תאמינו לי, אחרי עשרים שנה ועוד חמישה ילדים, ועומס של עבודה, אתם מרגישים שהמוח שלכם ריק ואתם רק רוצים להעשיר אותו בתוכן שהוא לא העונה החדשה של יחידת החילוץ. אז תבחרו בתואר בתחום שמעניין אתכם. שאתם באים אליו לא בפרצוף מיואש, ושל איפה ההיא שמסכמת הכי טוב, שאני אתלבש עליה. שאתם לא נגמרים נפשית בתקופת מבחנים. אלא שאתם אשכרה משכילים, מפתחים את המוח. לומדים מה היה ומה יהיה. לומדים איך חוקרים. זה מדהים.
ללמוד איך לומדים. אני מסתכלת על הילדים שלי היום עושים עבודה ובזה לעולם החדש. זלזול מלא התנשאות. בכל פעם שהם פותחים את הוויקיפדיה כדי לחפש נתונים על דמות, יוצאת לי נחירת בוז ומיד מתלווה אליה הרצאה: את יודעת כשאני הייתי בגילך והייתי צריכה לעשות עבודה הייתי לוקחת אוטובוס לספרייה ושם יושבת ומחפשת את הכרך הנכון של אנציקלופדיית בריטניקה לנוער במקרה הטוב, או האנציקלופדיה העברית במקרה הרע. ואז יושבת ומוסיפה מספרים למספר במשקפיים מקריאת האותיות הקטנות. ידענו איך ללמוד. כשהיינו צריכות ללמוד לבגרות בהיסטוריה (שלפי המוסף של שבוע שעבר, קוצצה באיזה 80 אחוז) למדנו לשנן. לנצח אזכור את הרוזן פולקה ברנדוט, מכיוון שכדי לזכור את שמו, ציירתי ציורים של פולקע, על גבי הסיכומים שהייתי חולקת עם קבוצת הלמידה שלי מירלי ולירון. יש בזה ערך. בשינון, בלימוד, בכתיבה. וכן גם במאמץ וברצון להצטיין בתואר.
החברה. אין ולא תהיה לכם בחיים יותר, תקופה כיפית כמו האוניברסיטה. חבר'ה צעירים, שהדבר היחיד שמטריד אותם זה מה להזמין בוולט. דירות סטודנטים מטונפות עם עציץ קמל. ריגושים ורומנטיקה. מסיבות סטודנטים, שבתות. תקופת המבחנים הלחוצה ואחריה הכיף של חופשת הסמסטר. נכון שתמיד אפשר לחזור לאוניברסיטה; אני זוכרת את הפנסיונרים, בני הארבעים שהגיעו לקחת כמה קורסים להעשרה. הבטנו בהם ברחמים והצענו להם שוקולד להחזרת שמחת החיים לעיניים.
אז לכו ללמוד, אבל לכו מתוך בחירה ולא מתוך לחץ. לא הייתי חוזרת לאוניברסיטה בחיים. לימים שפתחנו אוהלים יום לפני ההרשמה לקורסים רק כדי להשיג את המרצה הטוב. את מצעד הבושה של התחינה בפני ההיא מהסיכומים. כן הייתי חוזרת בשביל דבר אחד, סנדוויץ' בולגרית בפירמידות. אחחחח, אלו ימים.
