כשהייתי קטנה אמרו לי שעקרונות זה דבר חשוב. הרי כל אדם צריך אבני דרך שיסמנו לו היכן ללכת. ערב שבת אחד פגשתי אדם עם עקרונות. הוא היה חסיד, ואשתו הייתה בהיריון מתקדם. במעלה רחוב יהודה הלוי, אחד המקומות התלולים ביותר בעיר בני־ברק, ראיתי אותה סוחבת עגלת תאומים עם שני ילדים בתוכה. שאלתי את החסיד מדוע אינו נרתם לסחוב במקומה. "כי אני לא מטלטל", הוא ענה. "אבל יש פה עירוב שבת!" הקשיתי בתגובה. "אני לא סומך על העירוב", הוא השיב. ופתאום עקרונות נדמו לי כדבר קצת פחות חשוב.
כשהייתי קטנה אמרו לי שהבטחות צריך לקיים. הרי מי שמבטיח הבטחות שווא שובר את האמון של כל מי שסביבו, והייתה זו שבת ארגון שתוכננה להתקיים אחרי שבת קודמת שנדחתה בגלל תנאי מזג האוויר. המארגנים הבטיחו לנו שהפעם לא יוותרו על השבת, וכולנו עמדנו בנקודת המפגש עם דגלים ולפידים וחיכינו. גשם זלעפות ירד בחוץ. אחרי דין ודברים הודיעו לנו שהמגרש שעליו היינו אמורים לבצע את ההופעות מלא בבוץ ובבורות, שזו סכנת חיים, ואין ברירה – חייבים לדחות את המצעד. "אבל הבטחתם", זעקו החניכים בדמעות. "נכון", הם ענו, "אבל גם הבטחנו להורים שלכם שתחזרו הביתה בשלום".
כולם מדברים על המהלך של בנט. איך הוא גנב קולות מבוחרים. איך הוא מעז, למען השם, לקחת ראשות ממשלה עם שישה מנדטים. "בנט מחולל את הונאת המאה", הכריז נתניהו.
האמנם? בגין, חבר תנועת השומר הצעיר, הצטרף בשנת 1929 לסניף החדש של תנועת בית"ר. הוא עשה זאת אחרי ששמע את המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי נואם בתיאטרון העיר, ונכבש בדבריו. "קסמה לי בבית"ר הציונות השלמה, ארץ ישראל", מספרים שאמר. 53 שנים לאחר מכן, כשהוא נישא על קולותיהם של אנשי הימין שהצביעו לו בעד אותו חזון, מסר בגין את סיני ועקר את יישובי חבל ימית. אם כבר, זו הונאת המאה. ומאז עשרות אנשי ימין מגמגמים באולפנים כשהם נאלצים להסביר מדוע המעשה היה לגיטימי, ואיך בגין הביא לכאן הסכם שלום יציב שהשתלם לשבור בשבילו כמה עקרונות.
בגין כמובן לא תכנן מראש להפר את עקרונותיו. הוא זיהה מציאות בשטח, הוא קיבל מידע על כך שסאדאת התרכך וניתן לשכנוע, הוא זיהה את גודל השעה. כשהפרת הסכם או עיקרון מסתיימת בתוצאה חיובית, גם המשקפיים ההיסטוריים משתנים.
ומה תגידו על צ'רצ'יל, האיש שנתניהו ידוע כמעריצו ושמרנים אוהבים להשתמש בו כדוגמה לנחישות מנהיגותית. אותו צ'רצ'יל החל את דרכו הפוליטית במפלגה שמרנית, ערק לליברלים, ושוב חזר לשמרנים כשהתאים לו. יש יותר מזה?
"נכון שהבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". את המשפט הזה אמר לוי אשכול, אדם שקשה להגיד עליו שהיה פנאט או מושחת, למעשה הוא היה שיא הפרגמטיזם.
העולם שלנו מלא במבטיחי הבטחות, ובילדים קטנים ומבואסים שצועקים לעברם "אבל הבטחתם!" כשהם לא עומדים בהן. אבל האם הפרת ההבטחה היא זו שיוצרת את התסכול? הרי אותם אלה שזעמו על כוונתו של בנט להפר את הבטחת הבחירות שלו, קראו באותה נשימה לגדעון סער להפר את הבטחתו ולהקים ממשלת ימין. ובבחירות הקודמות הם דווקא היו מאוד מרוצים מזה שגנץ הפר את הבטחותיו לבוחר ונכנס לממשלת אחדות. שבירת העקרונות, אם כן, היא דבר נוראי רק כשמישהו מפר את ההבטחה שלו לך.
כשהייתי קטנה אמרו לי שאנשים עם עקרונות הם אנשים שראוי ללמוד מהם. חינכו אותי להעריץ את אלו ש"מילה שלהם זו מילה". ואז הגיעו החיים, וגיליתי שבהרבה נקודות בזמן העדפתי דווקא את האנשים הפרגמטיים שידעו לכופף כללים כשהמציאות השתנתה מול עיניהם. זה מוזר לומר, אבל ברגעים מסוימים, אנשים שיודעים להפר הבטחות הם אנשים שאפשר לסמוך עליהם בעולם הזה. העיניים שלהם רואות. הלב שלהם שומע. הם לא שבויים בידי האידיאולוגיות שלהם. בשדה הקרב אנחנו נעדיף את החייל האמיץ שמעז ולא את זה שפועל רק על פי הפרוטוקול. בהסכמי גירושין, אנשים עם יותר מדי עקרונות בלתי מתפשרים הם המתכון הכי בטוח לאומללות ולסחבת. ובכניסה לחדר המיון, כשאנחנו מובהלים לשם עם קוצר נשימה, נעדיף את השומר שממהר להזעיק עזרה ולא את מי ששואל "נשק יש?" כי הוא התחייב לשמור על הביטחון.
זה לא שונה בפוליטיקה. זה פשוט מעצבן יותר כשזאת ההבטחה שלנו שמופרת פתאום. אבל בפרספקטיבה של זמן – גם המשקפיים יכולים להשתנות.
