תשמעו סיפור יפה, לפני שבועיים בערך, בשפלו של מבצע שומר החומות, חנוך דאום העלה לפייסבוק שלו תמונה שנושאת את הכיתוב – "הסבב הזה חייב להסתיים בהכרעה ברורה, תנו לצה"ל לכסח!" ואני קראתי את הפוסט שלו וכמעט בכיתי מרוב עצבות ומרוב ייאוש, מה לכסח, מה הקשר לכסח, מה לדאום ולאלימות הזו. ובגלל שהפוסט שלו עצבן אותי, החלטתי להגיב לו, כתבתי לו ככה – "תגיד לי חנוך אתה השתגעת, אתה מתנסח כמו איזה צמא דם, מה נרוויח מה'לכסח' הזה. איזה פוסט מבאס". ככה כתבתי, ולפני שלחצתי על האֶנטר, נשמתי נשימה עמוקה, כי ידעתי שלדאום יש מיליון עוקבים, וידעתי שהרבה מהעוקבים שלו יתחילו להפציץ אותי בהודעות נאצה מבאסות, ולרגע התלבטתי, אולי אני לא אגיב לו, אולי זה מיותר, אולי אני אשתוק, אבל בסוף החלטתי שכן, התגובה הזו חשובה לי, אז לחצתי על האֶנטר, וחיכיתי לבלגן שיבוא.
הייתה אז מלחמה בארץ, ובמלחמות כולם יושבים כועסים מול הפייסבוק עם גבות מכווצות ומחפשים על מי אפשר לצעוק, וככה יצא שבתוך עשר דקות בערך, אולי פחות, תיבת הספאם שלי התמלאה בהודעות מגעילות מכל מיני אנשים שאני לא מכיר, ובין כל ההודעות והקללות והנאצות העגומות, הייתה הודעה אחת, מבחור אחד, ששמו יואב לוי, היה לו בתמונת פרופיל דגל ישראל אז לא ראיתי איך הוא נראה, כשנכנסתי להודעה שלו הייתי בטוח שגם הוא הולך לתקוף אותי ולהאשים אותי ולהתאכזב ממני, אבל כשקראתי אותה הרגשתי איך כל הכעס שהיה בי התנדף, כשקראתי אותה הרגשתי שהלב שלי מתנפח כמו כדור פורח.
* * *
"יאיר אגמון, אני הייתי השכן שלכם בגילה, לא יודע אם אתה זוכר אותי, היית ילד קטן. תמסור ד״ש חם לאמא שלך המקסימה, האחת והיחידה. היו לנו המון שיחות נפש". זה מה שיואב לוי כתב. ואני קראתי את ההודעה שלו, ופתאום נזכרתי, פתאום נזכרתי! שלפני מאתיים שנה, הייתי ילד קטן, וגרתי עם אמא שלי בדירה קטנה ומתוקה בבניין עצוב בשכונת גילה בירושלים, אמא שלי גידלה אותי לבד, בבית שבו גדלתי לא היה אבא, ולא היו אחים, היינו רק אני ואמא, והיו לנו שכנים נחמדים בבניין, ממש בקומה מעלינו, ציונה ויוסי לוי, ציונה הייתה אישה מתוקה ומרגשת וחמה ואוהבת, ויוסי בעלה היה גבוה ורזה וחייכן ושתקן, והיה להם בן אחד שאהבתי נורא, ולבן הזה שלהם קראו יואב! הוא היה גבוה וממושקף ונחמד, והוא הקליט לי את כל הסרטים של דיסני על קלטות וייאו, ופעם בכמה זמן הוא היה מביא לי קלטת חדשה, עם אלאדין, או עם ספר הג'ונגל, או עם סרטים כאלה מצוירים מעפנים של סיפורי התנ"ך, ואני הייתי כל כך שמח לקראתו, כל כך הייתי שמח.
איי איי איי אני בקושי זוכר את הימים שלנו בשכונת גילה, אבל הזיכרונות המעטים שנותרו לי מכווצים לי את הלב. הייתי אז ילד ביישן ופחדן ורגיש ושתקן ומבולבל, לא היו לי חברים בבית הספר, את רוב הימים העברתי מול הלגו. אמא שלי הייתה אז במשבר כלכלי גדול, ההורים שלה, שהיו קיבוצניקים, לא יכלו לעזור לה, אבא שלי לא שילם לה מזונות, אז היא עבדה בכמה עבודות, ובקושי הייתה בבית.
ובכל יום, ממש בכל יום, יוסי לוי, השכן שלנו מלמעלה, היה אוסף אותי מהגן, ולוקח אותי לבית של ציונה, ובבית של ציונה הייתי יושב בשקט, מול הטלוויזיה, ורואה את התוכניות הכי יפות בעולם, שאלתיאל קוואק, רכבת ההפתעות, פרפר נחמד, בינבה הקטנה, וציונה הייתה מכינה לי קובה טעים, היו ימים של קובה אדום, והיו ימים של קובה ירוק, ואת הקובה הירוק הייתי אוכל עם קטשופ! חחחחח איזה עצוב זה לאכול קובה עם קטשופ.
ואחרי כמה שעות, אין לי מושג כמה, אמא שלי הייתה אוספת אותי מהבית של ציונה הביתה, ובבית הייתי אוכל ומשחק ומתקלח וישן, וככה החיים שלי נראו, במשך שנים ארוכות, מגיל שלוש עד גיל תשע! וגם כשלמדתי בבית ספר ממלכתי דתי בגילה ה', הייתי חוזר באוטובוס הביתה, ועולה לבית של ציונה, ויושב שם ורואה טלוויזיה, וציונה הייתה מביאה לי קובה, והבן שלה יואב היה מביא לי קלטות וידאו עם סרטים מדהימים. הייתי ילד בודד ורגיש ושתקן, לא היו לי חברים בבית הספר, גדלתי בבית בלי אבא, ובלי אחים, לא היו לי הרבה אנשים בחיים, לא היו הרבה אנשים שאהבתי, ובתוך כל הבדידות השקטה הזו, אהבתי את יואב.
לפעמים אבא של יואב התקשר אליו פעמיים בשתי דקות, כי הוא שכח שהוא התקשר, ויואב היה סבלני ואוהב ומרגש, ובכל פעם, בכל שיחה הוא אמר לו שהציור שלו יפה
* * *
יואב לוי! אתם קולטים! באמצע המלחמה, בזמן שצה"ל מכסח, בתוך כל הקללות והנאצות המגעילות שקיבלתי בספאם, פתאום יואב לוי! הבן של ציונה שאהבתי! "יואב! אני לא מאמין!" כתבתי לו, "ברור שאני זוכר אותך! אתה הקלטת לי את אלאדין!" ככה כתבתי לו, ויואב סיפר לי שהוא גר בתל אביב, ואני אמרתי לו שגם אני גר בתל אביב, ויואב אמר, אה מגניב, ואני כתבתי לו, בוא ניפגש! ויואב כתב, יאללה בשמחה, אפשר מחר!
שני גברים קירחים מתחבקים בבית קפה נטוש בתל אביב, חיבוק ארוך, מגושם, קצת מוזר, באמצע המלחמה. הם מתיישבים, ומזמינים קפה, ומגמגמים מבוכה, אחר כך הקפה מגיע, אחר כך האווירה משתחררת, והם מתחילים לדבר. יואב בן חמישים היום, הוא גר לבד בדירה מתוקה בתל אביב. הוא עובד במחשבים, פעם הוא היה שכיר בכמה חברות גדולות, אבל היום הוא עצמאי. כששאלתי אותו מה הוא זוכר מגילה, הוא סיפר לי בעיקר על אמא שלי. אתה היית ילד ביישן, הוא אמר, לא רצית לשחק איתי, העדפת לשבת לבד. אני הייתי מגיע לבית שלכם הרבה פעמים לדבר עם אמא שלך. סיפרתי לה את כל הסודות שלי, לפעמים היא השאילה לי את האוטו הקטן והאדום שלה. אני לא ממש זוכר אותך, הוא אמר לי, אני זוכר שישבת אצלנו בבית, בשקט, וראית טלוויזיה, ואני זוכר שהיה לך מלא לגו בבית, ושאמא שלך סידרה אותו לפי צבעים.
כששאלתי אותו על ההורים שלו, ציונה ויוסי, יואב סיפר לי שהם ברוך השם בריאים ושלמים! הם עזבו את הבניין התשוש בגילה, ועברו לדירה יפה בשכונת הר חומה בירושלים. תאמין או לא, אבל אמא שלי ציונה עדיין עובדת! בגיל שמונים פלוס, היא גננת בצהרון באחד המתנ"סים בשכונה. אתה חייב חייב לבוא לבקר אותה, היא עדיין מכינה קובה מדהים.
ומה עם אבא שלך, שאלתי, מה עם יוסי! יואב נאנח וחייך חיוך עצוב. לאבא שלי יש דמנציה, הוא אמר, הוא בקושי מדבר, רוב היום הוא יושב ומצייר ציורים. מה זה אומר יושב ומצייר, שאלתי. יואב חייך ואמר, בוא תראה, הוא הוציא את הפלאפון, ונכנס לאיזו אפליקציה, והראה לי את אבא שלו! יוסי! יושב בחדר שלו ומצייר ציורים מרגשים וילדותיים של פרפרים, ויוסי נראה כמו יוסי שזכרתי! גבוה ורזה ואצילי ומרגש, והיה לו זקן לבן כזה, הוא נראה כמו דמות מסרט של עבאס קיאוריסטאמי. ואני אמרתי ליואב, רגע, לא הבנתי, זה בלייב, ויואב אמר, כן, זאת מצלמה שהתקנתי לו בחדר, אבא שלי מאוד אוהב להראות לי את הציורים שלו, אז כל פעם שהוא מסיים ציור, הוא מתקשר אליי ושואל אותי מה אני חושב, בשביל זה התקנתי לו מצלמה, ככה יואב אמר.
ובזמן שדיברנו, תוך כדי שראינו את אבא שלו במצלמה, פתאום אבא שלו התקשר! ויואב ענה לאבא שלו, ודיבר איתו בקול רם, ולאט, כמו שמדברים לזקנים, כן אבא, הוא אמר, כן, יופי אבא, כן, זה ממש ציור יפה, כן אבא, אני רואה, איזה יופי אבא, איזה יופי! כל הכבוד. זה מה שהוא אמר לאבא שלו, ואני הסתכלתי על יואב וחשבתי לעצמי, פעם זה היה הפוך, פעם יואב צייר פרפרים, ואבא שלו אמר לו איזה יופי כל הכבוד, ועכשיו, כשאבא שלו דמנטי, יואב אומר לאבא שלו כל הכבוד. זה כל כך מרגש. זה כל כך מרגש.
איייייי, ישבנו שם בבית הקפה במשך שעתיים בערך, ובשעתיים האלה, אבא של יואב התקשר אליו איזה חמש פעמים, אולי יותר, אני לא מגזים, ובכל פעם יואב ענה לו, בסבלנות, באהבה, ובכל פעם הוא אמר לו שהציור שלו יפה, ולפעמים אבא שלו התקשר אליו פעמיים בשתי דקות, כי הוא שכח שהוא התקשר, ויואב היה סבלני ואוהב ומרגש, ובכל פעם, בכל שיחה, הוא נכנס לאפליקציה, והסתכל על הציור של אבא שלו, ואמר לו שהציור יפה, ובכל פעם שזה קרה אני הסתכלתי עליו, וכמעט התחלתי לבכות, כמעט התחלתי לבכות.
ובשלב מסוים בפגישה, אחרי עוד שיחה מוזרה כזאת שהייתה לו עם אבא שלו, אמרתי ליואב שבחיים שלי לא ראיתי כיבוד הורים כזה, פשוט ונקי ותמים ומרגש, ויואב צחק ואמר, אבא שלי הוא הקמע שלי, אני ממש מחובר אליו. לפני חמש שנים בערך הוא התאשפז בבית החולים, במצב קריטי, ובדרך נס הוא יצא מזה בחיים, ומאז ועד היום הוא הקמע שלי, אני נוסע לבקר אותו פעם בשבוע, ואני כל היום מדבר איתו בטלפון. זה לא מעיק עליי בכלל.
* * *
אוי החיים האלה מה הם יודעים לעשות. בן אדם כותב תגובה פוליטית מרירה, לפוסט פוליטי מריר, ונקלע אגב כך למערבולת פרועה של נוסטלגיה וגעגועים חמים. יואב ואני ישבנו שם, במשך שעתיים בערך, ודיברנו על החיים, והעלינו זיכרונות מתוקים. ולפני שנפרדנו ניסיתי לסחוט ממנו עוד פרטים על הילד שהייתי, אולי אתה זוכר עוד משהו עליי, אולי אתה זוכר עוד משהו שעשיתי, או שאמרתי. אבל יואב לא זכר שום דבר. היית ביישן כזה, הוא אמר. היית יושב שעות, ובוהה באוויר. היית ילד כזה, שכל הזמן שקוע במחשבות.
זהו, זה הסיפור. הוא קרה לי לפני שבועיים וחצי, כשהמלחמה השתוללה ברחובות, ומאז שהוא קרה ועד עכשיו, הסיפור הזה תקוע לי בלב. מאז שנפגשנו ועד היום, אני חושב לא מעט על יואב המתוק, ועל ציונה האהובה שגידלה אותי, ועל בעלה המרגש, יוסי, שיושב כל היום, ומצייר פרפרים, ואז מתקשר לבן האהוב שלו, כדי לשאול אותו איך יצא הציור. מאז שנפגשנו ועד היום, אני חושב לא מעט על השנים השקטות והעצובות שעברו עליי בשכונת גילה בירושלים. כשעליתי לכיתה ד' עברתי עם אמא לשכונה חדשה, עם בית ספר חדש, וחברים חדשים, ושם הפכתי, בתוך כמה חודשים, לילד אהוב ומקובל. ובגלל שנהייתי מקובל כזה, התחלתי להדחיק את הילד החלש והמובס והשקט והרגיש והדחוי שהייתי כשגרתי בגילה, הדחקתי אותו חזק חזק, עמוק עמוק, הדחקתי אותו עד ששכחתי ממנו, ומאז ועד היום אני מתגעגע אל הילד הזה, אני מתגעגע אליו כמו שאני מתגעגע לאבא שלי שנפטר לפני שש שנים, אני מתגעגע אליו כי כמו שהתייתמתי מאבא שלי, התייתמתי גם מעצמי, מהילד שהייתי. בכלל, נראה לי שכל האנשים מתגעגעים לעצמם, אז גם אני מתגעגע לעצמי. זהו, שכוייח, זה הסיפור.
