אשליית הדו-קיום: זה הזמן להגדרת יחסים מחודשת עם המיעוט הערבי

התמונות הנוראות של פוגרומים אנטי-יהודים בלוד, בעכו ובמקומות אחרים החזירו את ישראל מאה שנים אחורה, לתקופת היישוב, לפני קום המדינה. בשנת 1921, 1929 ו-1936, היו אלה אותם סצנות של תקיפות אנטי-יהודיות שבוצעו תחת מבטם הפסיבי של המשטרה הבריטית, שהטביעו חותם מתמשך על תושבי היישוב, ושההיסטוריוגרפיה הציונית מציינת כ-"אירועים". הפלאשבק הזה, המהווה רגרסיה פוליטית עצומה עבור העם היהודי, מטיל בספק את יסודות הפרויקט שדמיינו האבות המייסדים של הציונות המודרנית, כלומר מדינה יהודית, שבה יכולה להתקיים יחד רוב יהודי ומיעוטים לא יהודים.

הפוגרומים שביצעו אזרחים ערבים ישראלים נגד אזרחים יהודים בלוד ובמקומות אחרים לא רק נפצו את "הדו-קיום היהודי-ערבי" – על פי הביטוי השגור בפינו – בתוך מדינת ישראל. מה שנהרס בשריפות בתי הכנסת והבתים היהודיים, והזכיר לישראלים – מכל מוצאם – זיכרונות קודרים של פוגרומים במזרח אירופה, צפון אפריקה ובכל מקום אחר, זה מעל הכול האמונה של רובנו עד היום, של האפשרות לקיים מיעוט ערבי במדינה עם רוב יהודי. האם האבות המייסדים של הציונות הפוליטית טעו? בעצם, מה שהתפורר לנגד עינינו, הוא לא מודל המדינה היהודית של האבות המייסדים, אלא האנטיתזה שלו, כלומר המדינה הפוסט-ציונית "של כל אזרחיה".

נזכיר כי גל האלימות הקודם במגזר הערבי בישראל התרחש בשיא הגל הפוסט-ציוני, באוקטובר 2000, תחת השלטון של אהוד ברק. הוא למעשה ראש הממשלה שהלך הכי רחוק ביישום הרעיונות הפוסט-ציוניים המעוגנים בהסכמי אוסלו. ברק היה זה שמינה, כדי למשוך קולות ערבים ובכך לזכות בבחירות, את ועדת אור המפורסמת, שהטילה על מפקדי המשטרה את כל האחריות לאירועים עקובים מדם שהניעו ערביי ישראל. בכך הוא גרם לסירוסה של המשטרה, עם ההשלכות הדרמטיות שאנחנו עדים להם היום.

לכן, האירועים הנוכחיים בתוך ערי ישראל, שחשיבותם עולה  אולי על זו של הטילים שנורו לעבר תל אביב וירושלים, מציבים את המיעוט הערבי וגם את הרוב היהודי בישראל בפני בחירה גורלית. על הערבים לבחור האם הם רוצים להישאר אזרחים של מדינה יהודית, עם הזכויות שהם כבר נהנים מהם והחובות – אשר מחלקם עד כה התנערו מסיבות שונות. על היהודים להגדיר מחדש את יסוד הזהות הלאומית של ישראל – כפי שחוק הלאום ניסה לעשות ובעיקר להגדיר מחדש את מה שהם מצפים ממיעוטים הלא-יהודים החיים במדינת ישראל.

לגבי ערביי ישראל צריך להגיד: מי שהשתתף בפוגרומים אנטי-יהודיים חייב לשלם את המחיר על מעשיו. יש לזהותם, להעמידם לדין ולגזור את דינם ביד קשה. אם הארסנל המשפטי הקיים לא יאפשר זאת, צריך להוסיף עונש של שלילת אזרחות בגין תקיפות נגד העם היהודי בעלות אופי אנטישמי מובהק. מדינת ישראל הוקמה על מנת שהעם היהודי יברח מכל הפוגרומים והפרהודים הקשורים לקיום בגלות, והיא אינה יכולה להחזיק בתוכה פוגרומיסטים, גם אם יש להם תעודת זהות.

אך מעבר למקרה שלהם, המיעוט הערבי כולו צריך לבחור את זהותו. עליו לבחור בין זהות של ישראלים בעלי תרבות ערבית, או להישאר "פלסטינים החיים בישראל". הבחירה בזהות הישראלית אינה רק שאלה מנהלית. עליהם להתמודד עם הסתירות הקשורות בזהותם הכפולה עד הסוף ולפתור אותן באופן חד משמעי. הישארותם ישראלים – אומרת  שהם מתנערים מכל הזדהות פומבית עם ה"עם הפלסטיני", אחרת הם יפכו ל"גיס החמישי "של אויבי ישראל. הבחירה הזו היא בסופו של דבר שלהם, ועליהם לעצב את עתידם.

אך בחירה מכרעת זו נוגעת גם לרוב היהודי בישראל. למעשה, במיוחד מאז שנות התשעים וגל הפוסט-ציונות הגואה, שכחנו את מהות הזכויות והחובות הכרוכות במעמד של רוב. תחת המכה של האידיאולוגיה הפוסט-ציונית – שאומצה על ידי בית המשפט העליון ועל ידי חלקים גדולים של האקדמיה והתקשורת – ישראל שכחה את יסודות הציונות המדינית ואפשרה לאויביה לבוא ולקנן בלב ייצוגה הפוליטי, הכנסת. ההרשאה שניתנה למפלגות ערביות השוללות את צביונה היהודי של המדינה ותומכות בגלוי בחמאס, באש"ף ובאויבי ישראל האחרים לשבת בכנסת, ערערה את האיזון השברירי שעליו נשען קיומה של מיעוט ערבי בתוך מדינת ישראל.

האשמה לכך לא נעוצה רק בבוחרים הערבים שבחרו בנציגים אלה, אלא גם במוסדות הישראלים, שאפשרו למפלגות הערביות האלה לפרוח – אף שהחוק הישראלי מכיל את הכלים  הדרושים לאיסור מפלגות כאלה (כל ההחלטות של ועדת הבחירות לפסילת אותן מפלגות בוטלו על ידי בית המשפט העליון). שיא האבסורד הגיע לפחות בשתי הזדמנויות: הראשונה, כאשר יועצו המיוחד של ערפאת אחמד טיבי הפך לחבר הכנסת. השנייה, כאשר המייסד של מפלגת בל"ד, עזמי בשארה, הואשם בריגול למען חיזבאללה בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, ועזב את ישראל כדי להימלט מהדין, ומצא מקלט בדוחא.

מקרה בשארה הוא ללא ספק משמעותי אפילו יותר מזה של טיבי. אינטלקטואל זה שהוכשר באוניברסיטת ברלין (שם למד על חשבון המפלגה הקומוניסטית הישראלית) הפך במהרה ליקירם של כמה אנשי תקשורת ישראלים, שראו בו אינטלקטואל מבריק, המדבר בשפה שלהם. הנה דיוקנו שלו על ידי העיתונאי נחום ברנע, ביומון "ידיעות אחרונות" (1) : "הוא הפך לגורו של חוגים אינטלקטואליים … כמו מכון וון ליר בירושלים. בעיניהם הוא היה פילוסוף לוחם. נשים התאהבו בו. הגברים פתחו בפניו את דלתות האקדמיה …"

לדברי ברנע, בשארה השתמש בסוס הטרויאני של "התקרבות יהודית-ערבית" ו"מדינת כל אזרחיה" כדי לחדור למעגלי השפעה, בעוד שלמעשה מעולם לא ויתר על האידאולוגיה הפוליטית הקיצונית שלו. הדברים של ברנע מאלפים במיוחד מכיוון שהוא עצמו אחד מאלה שהולכו שולל על ידי הרטוריקה של בשארה. אם הדוגמה של בשארה יכולה ללמד אותנו משהו, הרי שהחוצפה של חברי הכנסת ערביים ישראלים קיצוניים ניזונה מהנאיביות והעיוורון הפוליטי של מי שהטביעו חותמת "כשרות" פוליטית לדעותיהם האנטי פוליטיות – קיצוניים ישראלים.

שום דבר לא ישוב להיות זהה ביחסים בין יהודים לערבים בישראל. אבל זה לא בהכרח דבר רע; כי חיסולו של שקר יכול גם לפתח מערכות יחסים חדשות ואמיתיות יותר. הערבים יצטרכו ללמוד לחיות כמיעוט, ולקבל על עצמם את חובותיהם האזרחיות (כולל זו של ביצוע שירות לאומי – צבאי או אזרחי, עליהם לבחור – ולכבד את ההמנון הלאומי וסמלים אחרים של מדינת היהודים). היהודים יצטרכו ללמוד כיצד להתנהג כמו רוב המכבד את עצמו, ולא למכור את זכויותיהם ואת זהותם הלאומית.

שאלת האופי היהודי של מדינת ישראל לא הייתה, כפי שהאמנו זמן רב מדי, מותרות השמורות לדיון אינטלקטואלי ותקשורת. יש לה תוצאות הרות גורל על עצם קיומנו. או שישראל תישאר מדינה יהודית, בתנאי שהיא תגן על עצמה מחוץ לגבולותיה ובתוכן, או שהיא תהפוך ל"מדינת כל אזרחיה", הקדמה למלחמת אזרחים ולסיום החלום הציוני.

הכותב הוא עו"ד ומתרגם כתבי ז'בוטינסקי לצרפתית