נוכח כישלון הניסיונות להקים ממשלת ימין, נשמעו בשבועות האחרונים לא מעט קולות השלמה עם הליכה למערכת בחירות נוספת, חמישית בשנתיים האחרונות. שרדנו ארבע מערכות, אומרים אנשים במחנה הימין, נשרוד גם את החמישית, מה כבר יכול לקרות. לטובת כל אלו שמעדיפים סבבי בחירות נוספים עד שתוקם ממשלה כלבבם, מוגשת בזאת רשימה חלקית של מחירים שכולנו משלמים על חוסר היציבות השלטונית שנמשך כבר למעלה משנתיים.
נתחיל בכך שמדינת ישראל מתנהלת ללא תקציב במשך שנתיים. המשמעות היא שמשרדי הממשלה פועלים עם "תקציב המשכי", המבוסס על התקציב של השנה האחרונה שבה אושר תקציב. מדובר בתקציב 2019, שאגב, נבנה על בסיס נתוני המדינה ב־2016 ואינו מביא בחשבון את הגידול הטבעי מאז ואת הצרכים שגדלו בהתאם.
לתקציב המשכי יש שתי השלכות עיקריות. הראשונה: הסכום שהמדינה יכולה להוציא בכל חודש אינו יכול לעלות על 1 חלקי 12 מתקציב המדינה האחרון שאושר. המשמעות השנייה היא שלא ניתן להאריך את תוקפם של תקציבים זמניים, ויש צורך באישור ועדות חריגים לכל התקשרות בחוזה חדש או חידוש של חוזה קיים. כשאין אפשרות לתקצב גופים שתקציבם אינו נמצא בבסיס התקציב, עמותות שמספקות שירותי רווחה ומתבססות על כספי תמיכה ממשלתיים אינן מתוקצבות, וגם עמותות שמפעילות שירותי רווחה עבור המדינה על ידי מכרז, מוגבלות מאוד בתקציבן. מדובר במרכזי יום לקשיש, מקלטים לנשים מוכות, מרכזי סיוע לנפגעות פגיעה מינית, המיזם לביטחון תזונתי ועוד. את המחיר משלמות בעיקר האוכלוסיות החלשות.
השירות הציבורי חווה תקופה קשה בהיעדר ממשלה יציבה. עובדים מועסקים כממלאי מקום, רבים חשים שאין ביכולתם לקדם תהליכים משמעותיים ועוזבים
גם משרד החינוך אינו מתוקצב על תוכניות תוספתיות בעלות של מיליארדי שקלים, שאינן בבסיס התקציב. המשמעות היא שתוכניות רבות של העשרה ותוכניות לנוער בסיכון מתקשות לפעול. כמובן, גם משרדים אחרים נחנקים מהתקציב ההמשכי. תקציבי פיתוח אינם מועברים לרשויות המקומיות. ישיבות, מכינות, גרעינים ותנועות נוער אינם מתוקצבים במועד, או מתוקצבים בחוסר.
תקציב המשכי גם לא מאפשר למשרדי הממשלה לבצע תוכניות ארוכות טווח, ומהלכים גדולים אינם יכולים לצאת לדרך. הקמת בית חולים שני בנגב, מיזמים של תשתיות תחבורה במרכז הארץ, מיגון הצפון, מכרזים לתשתיות לאומיות ועוד. גם רפורמות חשובות בחוק ההסדרים שנלווה לתקציב, כמו שיפור התחבורה הציבורית, חיזוק הרפואה הציבורית ועידוד הליכי התחדשות עירונית, אינן יוצאות לפועל. הכול תקוע.
השירות הציבורי חווה גם הוא תקופה קשה בהיעדר ממשלה יציבה. מכרזים לתפקידים אינם מאושרים, נוצר מחסור בעובדים, עובדים רבים מועסקים כממלאי מקום בתקן זמני, עובדים ותיקים חשים שבהיעדר תקציב אין ביכולתם לקדם תהליכים משמעותיים, ורבים מתייאשים ונוטשים את עבודתם.
הקיפאון בשירות הציבורי מוביל במקרים רבים גם לפגיעה קשה בתפקוד המערכות. ניקח לדוגמה את המשטרה. במשך למעלה משנתיים לא מונה מפכ"ל. בנוסף, סדרה של שינויים מבניים וארגוניים ושורה של מינויים לא יצאו לפועל. התוצאה היא עזיבה של בכירים ואובדן של זיכרון ארגוני, ניסיון וידע. כל הדברים הללו מובילים להיחלשותה של המשטרה, שאת השלכותיה ראינו בין השאר באסון מירון, ובהתמודדות המביכה עם הפרעות בערים המעורבות.
לקינוח צריך להוסיף את המחיר הכלכלי הישיר של מימון מערכת בחירות נוספת – למעלה משני מיליארד שקלים, ואת המחיר החברתי שגובה מאיתנו כל מערכת כזו.
כל מי שהתאהב בפתרון ההליכה לקלפי, ראוי שיישיר מבט אל רשימת המחירים הארוכה הזאת, לפני שהוא קורא לבחירות נוספות.
מקפיאים את הנגב
לפי המכתב שהוציאה לפני שבוע היחידה לרישוי ובטיחות בוועדה לאנרגיה אטומית, למעלה מאלף מתושבי ירוחם צריכים להתפנות מיידית מבתיהם. בחוות הדעת שהוציאה היחידה, נכתב שבשל התוכנית להקים באזור שבטה תחנת כוח גרעינית לייצור חשמל (תג"ר), אין אפשרות לאכלס תושבים במספר העולה על עשרת אלפים, ביישובים הנמצאים בטווח של 30 קילומטרים מהמקום המיועד להקמת התג"ר. בירוחם, שנמצאת בטווח הזה, מתגוררים היום למעלה מ־11 אלף תושבים, מה שאומר שהיא כבר אינה עומדת במגבלה, ואולי צריכה להתקיים בהקדם הגרלה כדי לקבוע מי יהיו אלף התושבים שיעזבו את העיירה.
חוות הדעת של הוועדה יצאה בעקבות תוכנית של הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, להקמת רמת־צאן א'. מדובר בשכונת מגורים חדשה של היישוב הבדואי שגב־שלום, בהיקף של 2,300 יחידות דיור על 292 מגרשים. בעוד התוכנית ממתינה לפרסום אודות הפקדתה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, הגיעה פתאום הודעה של משרד האנרגיה שלפי חוות הדעת של הוועדה לאנרגיה אטומית בכלל לא ניתן להקים את השכונה החדשה. בתוכניות המתאר המחוזיות מסומן כבר שנים רבות מקום ייעודי להקמת תחנת כוח גרעינית באזור שבטה, ומסתבר שבהתאם לכך יש מגבלות בטיחות חמורות על התיישבות באזור. ברדיוס של חמישה ק"מ מהמקום שבו אמורה לקום התחנה, לא יכולים להתגורר תושבים כלל; ברדיוס של 15 ק"מ לא רשאים להתגורר יותר מ־2,000 תושבים; וברדיוס של 30 ק"מ מספר תושבי הקבע לא יכול להיות יותר מ־10,000 איש. ההשלכות הן לא רק על ירוחם כמובן, אלא גם על ההתפתחות העתידית של יישובי המועצה האזורית רמת־נגב, הישובים הבדואיים באזור, ודרום העיר באר־שבע.
האבסורד גדל כשמתוודעים לכך שהסיכוי שתחנת כוח גרעינית אכן תוקם בשבטה, נמוך מאוד. במכתב תגובה שהוציא עודד פלוס, יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז דרום של מנהל התכנון, הוא כתב: "ממידע שנמסר לנו במהלך השנים, עולה כי התנאים הגיאולוגיים באתר שבטה כלל אינם מאפשרים הקמתה של תחנת כוח גרעינית במקום, וכי הוועדה לאנרגיה אטומית בחנה אתר אחר, מספר קילומטרים משם, אך לא נעשה דבר לשינוי המיקום הסטטוטורי בתוכנית המתאר המחוזית, והוועדה ממשיכה להטיל מגבלות על בסיס אתר לא רלוונטי".
ראש המועצה האזורית רמת־נגב, ערן דורון, כתב בעקבות חוות הדעת מכתב חריף לראש הממשלה, שהוועדה לאנרגיה אטומית משתייכת למשרדו. הוא ביקש להזכיר ששטחי הנגב הם עתודות הקרקע האחרונות של המדינה. "ההחלטה השערורייתית לעצור את ההתיישבות בנגב בשל תוכנית בדיונית ללא היתכנות, תקצין את בעיית הצפיפות ותהווה פשיטת רגל ערכית וציונית". דורון הזמין את מקבלי ההחלטה להגיע לנגב כדי "לראות במימושו של חזון בן־גוריון הלכה למעשה, ולא להפריע".
