אם יש לקח אינטואיטיבי אחד ממאורעות תשפ"א, שבשבילו לא צריך דו"ח מבקר עם מספרים ונתונים, הרי שהוא זה: משהו במשטרה לא עובד. בניגוד לצה"ל, שמיצה את המנדט שניתן לו עד תום והפך את המטרו העזתי לעיי חורבות, המשטרה נחשפה בחוסר הצלחתה להתמודד עם ההתפרעויות שליוו את מבצע שומר החומות. חוסר האונים של כחולי המדים מול מאות אירועי הצתה, ונדליזם, חבלה ותקיפות, ממחיש שהבעיה רחבה יותר ממה שאפשר לפתור באופן נקודתי באמצעות הוספת תקנים ותקציבים.
קחו למשל את בעיית אלפי כלי הנשק הבלתי חוקיים במגזר. לא מדובר בעניין של המשטרה בלבד, שכן זוהי סוגיה שמתחילה ונגמרת במדיניות. כפי שהסברנו פה בשבועות האחרונים, המצב החוקי הקיים מקשה מאוד על איסוף הנשק. שוטרים לא יכולים לבצע חיפוש ללא צו, וזה לא יינתן בלי מודיעין ממוקד המעלה חשד סביר לקיומו של נשק. גם אם ייערכו חיפושים, סביר להניח שרוב כלי הנשק אינם מאוחסנים בבתים אלא בסליקים הממוקמים בחצרות או בשטחים פתוחים. כאשר המשטרה מוצאת נשק בחצר, קשה לה להוכיח זיקה בין הנשק לבעל החצר, והלה יכול לטעון שגורם שלישי הטמין את הנשק בחצרו.
כשהשר הנוכחי לביטחון הפנים אמיר אוחנה נכנס לתפקידו, הוא הציב את הסוגיה הזאת בראש סדר העדיפויות מבחינת האתגרים שעימם המשטרה צריכה להתמודד. והמאמץ נושא אט אט תוצאות, אומרים במשטרה. על פי נתוני משטרת ישראל, ברבעון החולף (ינואר־מרץ 2021) נעצרו ברחבי הארץ 1,642 חשודים בגין עבירות אמל"ח וירי, כאשר כ־90% מהחשודים שנעצרו הם מהחברה הערבית. מדובר בעלייה של 23% בהשוואה למספר המעצרים ברבעון המקביל אשתקד. מתחילת 2021 הוגשו בתום חקירות המשטרה 548 כתבי אישום נגד נאשמים בעבירות ירי ואמל"ח בכל רחבי הארץ. כ־87% מכתבי האישום שהוגשו בגין עבירות ירי והחזקה, סחר או שימוש באמצעי לחימה – הוגשו נגד נאשמים מהחברה הערבית. מדובר בעלייה של כ־75% ביחס למספר כתבי האישום בקטגוריה הזאת ברבעון המקביל אשתקד.
ארגוני פשיעה מפעילים חברות שמירה הסוחטות כסף בגין "שירותי שמירה". הכוונה היא להעביר את הפיקוח על הנושא למשרד הבט"פ, ולקבוע שהמספקים שירותי אבטחה ללא רישיון יואשמו בעבירה מקבילה להלבנת הון
המבצעים שביצעה המשטרה לתפיסת נשק בלתי חוקי הביאו ליבול של אלפי אמצעי לחימה, כלי נשק, חומרי חבלה, תחמושת, רימונים וכדומה ביישובי החברה הערבית בישראל, ובהם 274 אקדחים, 78 תת־מקלעים, 240 רובים מסוגים שונים, 177 רימונים, אלפי פריטי תחמושת, מאות חלקי נשק, חומרי נפץ וחבלה. על פי הודעת המשטרה, "רובם המוחלט של אמצעי הלחימה הלא חוקיים נתפסו ביישובי החברה הערבית – בבתים פרטיים, בתי עסק ומוסדות, ברכבים, על גופם של חשודים, בשטחים פתוחים ובמקומות מסתור שונים מעל ומתחת לאדמה".
כל אקדח או תת־מקלע שתפסה המשטרה הוא פחות אקדח או רובה שעלול היה לשמש לרצח הבא, ועדיין מדובר בטיפה בים. "אין כוונה להוריד את הרגל מהגז", מבהירים במשרד לביטחון הפנים, אך מודים שהאפשרויות מוגבלות מראש.
הנושא שבו משקיעים מאמץ רב יותר הוא בעיית הפרוטקשן: ארגוני פשיעה ערביים מציעים "שירותי שמירה" לבעלי עסקים או לקבלנים, ואם הללו מסרבים – רכושם עולה באש. במשרד הבט"פ טוענים שהם פועלים קודם כול לשינוי חקיקה שיחמיר מאוד את העונש על גביית דמי חסות.
מאמץ נוסף ממוקד בהחמרת הרגולציה על חברות האבטחה. מתברר שחלק מארגוני הפשיעה מפעילים חברות שמירה הגובות מהנסחטים תשלום בגין "שירותי שמירה". הכוונה היא להעביר את הפיקוח על חברות השמירה ממשרד המשפטים למשרד לביטחון הפנים, ולקבוע שבעלי עסק אשר יספקו שירותי אבטחה ללא רישיון יואשמו בעבירה המקבילה להלבנת הון.
שמו של מפקד מחוז הצפון, ניצב שמעון לביא, עלה לאחרונה לכותרות שלא בטובתו בעקבות האסון הכבד במירון, אבל בצמרת מערכת האכיפה מצביעים עליו כמפקד שמוביל ללא מורא את המלחמה בפשיעה במגזר הערבי בגזרתו. לביא העתיק את לשכתו לראש־פינה, והשקיע מאמצים מרובים בביעור קיני הפשיעה בכפר הסמוך טובא־זנגריה. המהלך הוביל לגידול ניכר במספר כתבי האישום שהוגשו בגין עבירות נשק וסחיטה.
בעיה קשה נוספת היא גנבות הנשקים הסיטוניות מבסיסי צה"ל. רוב הגנבות מתבצעות מימ"חים (יחידות מחסני חירום), שמופקדים עליהם כוחות אבטחה דלילים ובעלי מיומנות מקצועית נמוכה. שר הביטחון בני גנץ מייחס לסוגיה הזו חשיבות רבה, והוא הנחה את הפיקוד הבכיר בצבא לקדם רפורמה מקיפה בנוהלי שמירת אמצעי הלחימה, כולל הקצאת תקציבים ייעודיים.
מלבד המאבק בנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, סוגיה נוספת שהשר אוחנה ביקש לשים דגש עליה הייתה הפשיעה החקלאית. במשרד לביטחון הפנים עמלים על ייסוד "השיטור המועצתי" כדי להיאבק בתופעה. ההבנה היא שלראשי מועצות אזוריות יש הבנה מעמיקה יותר של השטח ושל נקודות התורפה הפליליות, וכמו במערך השיטור הקהילתי, הם יהיו מעורבים בקביעת סדר עדיפויות והקצאת כוחות למשימות שונות.
גבולות הסמכות של השר
אחד הנושאים המרכזיים המונחים לפתחו של השר לביטחון הפנים הוא הטיפול באיכויות המשטרה. במשרד מודעים לכך שהמיומנות של הכוחות נמוכה והשחיקה גבוהה, ושהניידות הכחולות אינן מאומנות דיין ולא מסוגלות להתמודד עם התפרעויות בהיקפים נרחבים. הם מכירים בצורך לשפר את המקצועיות של השוטרים ולתמרץ אותם לפעילות נחושה ומהירה יותר, אולם לדעתם המבחן איננו באיכות התגובה של המשטרה, אלא במהירות שבה היא מסוגלת לנייד כוחות מג"ב מאומנים ממקום למקום במקרים של התלקחות רחבה. אירועי 2021 היו נקודת קצה חריגה מאוד הן בהיקף האירועים והן בעוצמה שלהם; הפלוגות שפעלו בירושלים לא יכלו לעזוב את הבירה שכן האירועים במזרח העיר לא פסקו, ורק גיוס של פלוגות מג"ב במילואים יכול היה לתת מענה. הבעיה היא שגיוס ואימון מילואים, גם בהליך מהיר של צו 8, לוקח מינימום יומיים־שלושה. זו לדעתם הסיבה שנדרש זמן רב כל כך להשתלט על הפורעים בעכו ובלוד.
במשרד תלו תקוות במפכ"ל החדש קובי שבתאי, שבתפקידו האחרון שימש מפקד משמר הגבול. הוא מונה מתוך כוונה להעמיד בראש המערכת מג"בניק שצמח ביחידות המיוחדות, לוחם האמון על חתירה למגע ושימוש בטכנולוגיה כדי להביא תוצאות. אל מול התוצאה העגומה, לפחות בכל הקשור לאמון הציבור במשטרה באירועים האחרונים – חשוב לציין שהוא נכנס לתפקידו רק באמצע ינואר השנה. ההתבטאויות האומללות שלו במהלך המאורעות על "הקיצונים משני הצדדים", שזכו לביקורת פומבית מהשר אמיר אוחנה שמינה אותו – לא נתפסים במשרד כהבעה של תפיסת עולם מסודרת, אלא כפליטת פה של לוחם שלא רגיל בהתבטאויות ציבוריות, ושדקלם משפטים ניטרליים בניסיון לא לדרוך על שום מוקש. ניסיון שכשל כמובן. כן מבינים שם שהסגנון הזה נתפס בחוץ כמשקף חוסר מנהיגות וחוסר נחישות.
נקודה אחרונה: לצד הביקורת המוצדקת על תפקודה של המשטרה ושל השר הממונה עליה בימי המהומות, חסרה התבוננות על מהות התפקיד של השר לביטחון הפנים וסל הסמכויות העומדות לרשותו – אם בכלל. בניגוד למשל לתפקיד שר הביטחון, שהרמטכ"ל כפוף למרותו והוא הגורם המאשר תוכניות מבצעיות, השר לביטחון הפנים פועל מול המשטרה, שהיא גוף עצמאי ובעל תרבות ארגונית של עצמאות רבה, שאיננו נוטה להקשיב לממונים עליו. הניצבים רגילים להצהיר שהם לא מחויבים לשר אלא "לציבור" או "לחוק". אגב, יש היגיון מסוים בכך שגוף האכיפה המרכזי לא יסור למרותו של פוליטיקאי, שיוכל להשתמש בכוחו מול יריבים פוליטיים.
בפועל, סמכויות החקירה הנרחבות שבידי המשטרה יוצרות מעין מאזן כוח בינה ובין הפוליטיקאים הממונים עליה, ולפעמים הם מוצאים עצמם תלויים בפיקוד הבכיר שיקדם את הרפורמות שלהם. העצמאות הרחבה של השוטרים בנושאים כמו חקירות אולי מוצדקת לכשעצמה, אך מקשה על מקבלי ההחלטות להשפיע על המשטרה גם בנושאים שאינם מבצעיים או חקירתיים טהורים, בהם קידום רפורמות או בשינויים מבניים.
כדי לשנות את המצב הזה הגיש לפני כשבועיים ח"כ שלמה קרעי מהליכוד הצעת חוק שתרחיב את הסמכות של השר לביטחון הפנים על משטרת ישראל, ותשווה אותן לסמכויות שיש לשר הביטחון כלפי הצבא. מוצע להגדיר את המפכ"ל כ"נתון למרות הממשלה וכפוף לשר לביטחון הפנים, והוא יקבע את מדיניות המשטרה בהתאם להתוויית השר", ולשנות את הדרך שבה נקבע תקציב המשטרה. כך למשל, שינויים תקציבים פנים־משטרתיים בסכומים העולים על 25 מיליון שקלים, יועלו לאישור ועדה מיוחדת בשיתוף ועדות הכספים והפנים של הכנסת. אם אכן תוקם ממשלת בנט־לפיד השר לביטחון הפנים המיועד הוא עמר בר־לב ממפלגת העבודה. נוכח המציאות הפוליטית השברירית לא ברור האם להצעת החוק הזו יש סיכוי כלשהו לעבור, או שגם היא תצטרף לערימה הולכת ומתארכת של הצעות חוק שנתקעו בצנרת החקיקה.
