במשך שנים רבות מחו ליברלים בארה"ב נגד קיומן של מחיצות חוקיות וחברתיות בחברה האמריקנית. המאבק נגד חוקי הסגרגציה ("חוקי ג'ים קרואו") שהפרידו בין שחורים ללבנים בדרום, והמחאות נגד דחיקתם של שחורים לגטאות בצפון – היו סימן לקדמה ונאורות. אמריקה, האמינו רבים, צריכה להיות חברה "עיוורת צבעים" שבה שחורים, לבנים ומיעוטים אחרים חופשיים לנוע ולהתיישב במרחב הגיאוגרפי, להתערבב אלה באלה בשוק העבודה ולשתף פעולה בחברה האזרחית. היטיב לנסח את החזון הזה מרטין לותר קינג, שפילל ליום שבו ארבעת ילדיו לא יישפטו עוד על פי צבע עורם כי אם על פי תכונותיהם ואופיים.
לחזון האינטגרטיבי היה גם היבט כלכלי חשוב, שלפיו נכון לפעול להסרת חסמים חוקיים שמנעו את השתלבותם של בני הקהילה השחורה, כמו גם של מיעוטים אחרים, ואף נשים, בשוק העבודה הקפיטליסטי, שכן אינטגרציה חוקית וחברתית מלאה מלווה גם באינטגרציה כלכלית. מדוע ששחורים לא יהפכו ליזמים פרטיים ובעלי הון? מדוע שפירות היזמות הכלכלית יהיו נחלתם של לבנים בלבד? החלום האמריקאי, ופירות כלכלת השוק, צריכים להיות פתוחים לכולם.
אך מאז זרמו מים רבים בנהר הליברלי, וחזון ההשתלבות והמעורבות פינה את מקומו לחזון של התבדלות גזעית, זהותית, מעמדית ואף מרחבית. אם בעבר לבנים גונו על כך שלא רצו לגור בקרבתם של שחורים, הרי שכיום הם מואשמים בג'נטריפיקציה, דהיינו ב"חדירה" לשכונות חלשות המאוכלסות על ידי בני מעמדות סוציו־אקונומיים נמוכים (לא אחת בני הקהילה השחורה) ובדחיקתם החוצה. אם בעבר הלבנים גונו על כך שהחזיקו בתרבות גבוהה נבדלת בשעה שבזו לתרבויות אחרות, הרי שכיום מבקרים אותם על "ניכוס תרבותי". אם בעבר הדרישה הייתה להכניס את כולם תחת כנפיה של הצמיחה הכלכלית, כיום הדרישה היא להגביל את כוחו ההרסני ונטול המוסר של ההון הפרטי. תפיסה זו באה לידי ביטוי במאמר שפרסם כאן בשבוע שעבר דוד קורצווייל ("לעשירים בלבד")
אין שום דבר חדש בהטחת גינויים כלפי הון ובעלי הון. מאז ומתמיד, בכל הדתות, הלאומים והתרבויות, בוצעה דמוניזציה לבעלי אמצעים. הון רב נתפס כמשחית את הנפש, כביטוי למטריאליזם גס, כעדות לעושק וניצול ואף כמניע למלחמות ואימפריאליזם. במובן הזה, הביקורת הפרוגרסיבית בת זמננו היוצאת נגד תהליכי ג'נטריפיקציה כלכלית, תרבותית ואחרת, ואשר מבקשת להגביל את כוחו של ההון, היא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של שנאת עשירים. ואולם האיבה המופנית כלפי בעלי הון והדרישה להגביל את כוחם – מבוססת על שורה של כשלים, בדיות ולעיתים חוסר הבנה בסיסי בדבר אופן פעולתו של השוק.
במערכת המבוססת על קניין פרטי, שווקים חופשיים והגנה מדינתית על הזכות לחיים, לחירות ולקניין – אנשים, חברות ותאגידים אינם יכולים לצבור הון אלא על ידי יצירת ערך עבור אחרים. אנשים פרטיים או חברות עסקיות אינם רשאים לגזול מאיש את כספו או להפעיל אלימות כלפי אנשים במטרה למלא את כיסם, כל שכן להונותם. הדרך היחידה העומדת לרשותם היא דרך השכנוע העסקי – הצעה של שירות או סחורה בתמורה לסכום כסף. מי שמעלים חברות ואנשים לגדולה כלכלית ומי שמורידים אותם על ברכיהם הם הצרכנים, שבהחלטתם החופשית לצרוך או להימנע מצריכה משפיעים על חלוקת ההכנסות בחברה.
השיטה הקפיטליסטית איננה שיטה של "משחק סכום אפס", שבה הרווח של אדם אחד הוא ההפסד של אדם אחר. הנרי פורד או סטיב ג'ובס לא צברו את הונם על ידי הרעת מצבם של אנשים אחרים. להפך, הונם הרב הוא עדות לכך שהם שיפרו באופן ממשי את מצבם של רבים. בדומה לפורד ולג'ובס, אינספור יזמים קטנים ובעלי עסקים מקומיים יוצרים סחורות ושירותים שמיטיבים עם מצבם של מיליונים אחרים.
בחברות המגדירות עצמן חופשיות צריכה לעמוד לאנשים החירות המלאה למכור את נכסיהם, כולל דירות, בתים וקרקעות, וחירות לרכוש נכסים ממוכרים אחרים. בעלי אמצעים אינם רשאים לשדוד את בתיהם של אנשים ממעמדות נמוכים, אך הם כן יכולים להציע להם עסקה המיטיבה עמם. לפי עקרון יסוד של כלכלת השוק, כל עסקה וולונטרית מיטיבה בהגדרה עם שני הצדדים, אחרת הם לא היו לוקחים בה חלק. אותם בעלי בתים מן השכונות ה"חלשות", שמצאו זאת כמשתלם למכור את ביתם – כלומר העדיפו רווח כלכלי על פני חיי קהילה מוכרים – לקחו חלק פעיל באותו תהליך של ג'נטריפיקציה. הוא יציר כפיהם לא פחות משהוא יציר כפיהם של בעלי האמצעים.
בנוגע לשוכרים המקומיים, הטענה שלפיה בעלי הבתים צריכים לספוג הפסדים כלכליים רק משום ששוכרים מסוימים חיים במקום כבר זמן רב – היא תמוהה. שוכרים אינם יכולים לחייב משכירים למחירים נמוכים, או לחייבם להמשיך בעסקה שהם חדלו להיות מרוצים מתנאיה. אם מדובר בקניין פרטי, בשם איזו זכות ניתן למנוע מבעל בית להשכיר אותו לכל המרבה במחיר? ובשם איזה עיקרון ניתן להכריח אותו להיכנס לעסקה שמבחינתו איננה משתלמת?
יתרה מכך, נקודה מרכזית שמוחמצת בכל הסיפור היא שבעלי בתים הם במידה רבה נושאי סיכונים במובן ששוכרים אינם. כאשר מחירי הנדל"ן יורדים אלו הם בעלי הבתים שסופגים את הירידה, והשוכרים הם שמרוויחים מעלויות נמוכות. מאידך, כאשר ישנו ביקוש רב לנדל"ן, בעלי הבתים קוצרים את הפירות שכן הם יכולים למכור או להשכיר את נכסיהם במחירים גבוהים יותר.
היתוש והנמר
חִשבו על אדם שסועד מזה שנים את ארוחת הצהריים שלו במסעדה הסמוכה לביתו, והיא מהווה חלק בלתי נפרד משגרת חייו. והנה יום אחד, בעקבות פתיחת משרדים בקרבת המסעדה, החלו לפקוד אותה סועדים רבים יותר מבעבר. התוצאה הייתה שתפריט המסעדה התייקר באופן כזה שהסועד המקורי אינו יכול עוד להרשות לעצמו לסעוד בה. האם מדובר בעוול? בחוסר צדק? האם יש לגנות את הסועדים החדשים שהובילו לעליית מחירים? או שמא את בעל המסעדה על כך שייקר את התפריט לנוכח הקפיצה בביקוש? לפי ההיגיון של מתנגדי הג'נטריפיקציה, התשובה היא כן. מדובר ב"חדירה" של בעלי אמצעים למסעדה, אשר "דוחקת" החוצה את המשתמשים המקוריים. ואולם אם אנו מבינים כיצד כלכלת השוק פועלת, ומכבדים את חירותם של כל בני החברה ליצור התקשרויות כלכליות חופשיות מרצונם הטוב – ברור לנו שזהו תיאור אבסורדי של המצב.
כמובן, אין בכוונתי לטעון שאין בנמצא בעלי הון מושחתים המשתמשים באמצעים לא כשרים לשיפור מצבם. אני גם לא טוען שאין להגביל את כוחו של ההון, וכי כסף יכול או צריך לקנות הכול. ברור למדי שישנם בעלי הון מושחתים, וכי הון לא יכול לקנות אהבה, כשם שאין לאפשר לכסף לקנות ציוּנים ותארים אקדמיים. לא חסרים דברים שיש להם ערך אך אין להם מחיר. עם זאת, אין שום ראיה לכך שבעלי הון הם מושחתים יותר ממי שאינם מחזיקים בהון. אנשים עם כסף רב אינם בהכרח מוסריים פחות ממי שהכנסתם צנועה או דלה. אדרבה, לבעלי הון עומדים אמצעים רבים יותר שהם יכולים לנצל ליעדים נאצלים, בהם מטרות חברתיות דוחקות.
לשאלה עד היכן לגיטימי שהכסף יקנה הכול אין ולא יכולה להיות תשובה שאיננה שרירותית במידה רבה. בעיניי, כלל האצבע שטבעו הפילוסופים ג'ייסון ברנן ופיטר ג'וורסקי נראה משכנע למדי. לטענתם, כל מה שמותר לאדם לעשות בחינם, צריך להיות מותר גם בעבור כסף; אם אתה יכול להשתמש או למסור למישהו אחר משהו בחינם, אתה צריך להיות חופשי לגבות תשלום על השימוש בו. כל עוד פעולה מסוימת אינה הופכת את מצבו של פלוני לרע יותר בעקבותיה, איני מוצא שום בעיה לגבות עבורה תשלום.
לסיום, במציאות שבה תחומי פעולתה ויכולותיה של המדינה המודרנית מתרחבים כל העת, וכאשר היא מרשה לעצמה להתערב בצורה גסה, שרירותית ודכאנית בפעילות הוולונטרית של החברה והמשק, הדאגה מפני כוחו של ההון הפרטי לקנות דברים שקולה לדאגה רבה מפני יתוש בשעה שנמר מסתתר לו בשיחים. למעשה, ככל שהמדינה מחזיקה בסמכויות רבות יותר; ככל שאנו נותנים לה את האפשרות לחלק משאבים רבים יותר; ככל שאנו מאשרים לה להציב עוד חסמים ורגולציות – כך גדלה הסבירות שעוד ועוד חברות יסיטו עוד ועוד משאבים לאפיקים פוליטיים במטרה לקטוף הזדמנויות. מדינה גדולה ומתערבת מזמינה קשרי הון־שלטון. אם יש דבר שאותו אכן יש להגביל, זוהי הברית הלא קדושה הזו.
