ברשימה הקודמת הצגתי בפניכם את הרעיון של "דמוקרטיה בדיעבד" – הדרך שבה המחויבים להלכה מקבלים על עצמם את מרות ההכרעות של השלטון, שאינן מתיישבות בהכרח עם האמונות הדתיות.
ההגות היהודית לדורותיה התייחסה לכך שבמקביל למחויבות למערכת הנורמטיבית ההלכתית, יש קיום וסמכות גם למסגרת פוליטית־שלטונית חוץ־הלכתית משלימה. עיקרון זה בוטא בתלמוד במונח "דינא דמלכותא – דינא", המתייחס בעיקר לסמכות המשטר הנכרי, המציאות שבה חיו אבותינו מאז חורבן הממלכה.
כך למשל, ר' יוסף אלבו, מהפילוסופים היהודים הבולטים בימי הביניים, מתאר ב"ספר העיקרים" (מאמר א, פרק ח) מערכת הבנויה משלוש שכבות שלטוניות, "דתות" בלשונו – "הדת הטבעית", "הדת הנימוסית" ו"הדת האלוהית":
וכוונת הדת הטבעית להרחיק העוול ולקרב היושר כדי שיתרחקו האנשים מן הגניבה והגזלה והרציחה…
וכוונת הדת הנימוסית (מלשון חוק, nomus) הוא להרחיק המגונה ולקרב הנאה כדי שיתרחקו האנשים מן הגנות…
וכוונת [הדת] האלוהית היא להישיר האנשים על השגת ההצלחה האמיתית שהיא הצלחת הנפש…
אמנה וברית
ובדילוג להוגי תקופתנו, הרי"ד סולובייצ'יק ב"איש האמונה" כותב על שתי פנים של הקיומיות היהודית: בפן האחד, אנו חלק מהעולם המודרני על מטרותיו וערכיו. בפן השני, אנו בעלי ערכים ייחודיים משלנו. בראשון קיימת שותפות אנושית כללית; בשני, עם ישראל הוא "עם לבדד ישכון".
בהקשר זה מציג הרב סולובייצ'יק שני מושגים – ה"אמנה" וה"ברית". האמנה מהווה בסיס לשותפות בדמוקרטיה הליברלית, והיא בנויה באופן מובלע על עיקרון מינימליסטי המצמצם ככל האפשר את מערכת הערכים שמחייבים בה את הפרט. אך האדם הדתי שואף להיות חלק גם מ"קהילת הברית", ששאיפותיה ומטרותיה מתעלות מעל הבסיס המינימלי המחייב של אמנת הדמוקרטיה. מטרה זו קשורה עם חווייתו האקזיסטנציאלית של האדם ומחויבותו הדתית, ובנויה על הניסיון להגשים דגם של חיים שלמים יותר.
ומהעבר השני, הראי"ה קוק. כחלק מתורתו על קדושת "כלל ישראל", טוען הרב קוק שלא קיים פער אמיתי בין רצונו הפנימי של העם ובין ההלכה. אלו הם שני האורות, הפנימי והמקיף, שיש הרמוניה ביניהם. הרב קוק מחבר את דבריו למושג "דיני המלך" – מוסד המלכות של עם ישראל שיכול לקבוע חוקים במישור אחר מהמישור ההלכתי. זוהי רמה גבוהה יותר מ"דינא דמלכותא דינא", המתייחס למלכות נכרים. לדעת הראי"ה דיני המלך מבטאים באופן עמוק את רצון האומה, וכאשר אין מלך, הוא מתייחס לחוקים ולסמכות של מדינה יהודית:
בזמן שאין מלך… חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה. וכל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל (משפט כהן קמד)
הראי"ה מדבר על "דמוקרטיה לכתחילה", אלא שדבריו מכוונים ל"שרידים אשר ה' קורא" – העם היהודי האידיאלי, קהילה שחבריה מאוחדים בעיקרון של שמירת תורה ומצוות. הפער הזה בין העם האידיאלי והעם הריאלי הוא בדיוק הפער שבין הדמוקרטיה "לכתחילה", שהורתה ולידתה בקודש, ובין הדמוקרטיה "בדיעבד", שהיא אסטרטגיה של פעולה בהיעדר ברירה שפויה אחרת, וכדי למנוע קונפליקטים בין הנאמנות להלכה ובין הציות לסמכות השלטון.
לא למלחמת אחים
מצבים כאלו נוצרו, לצערנו, כשיהודים פונו מבתיהם משטחי ארץ ישראל שנמסרו לידיים זרות ואף לאויבים. רבנים שנשאלו על ידי המפונים כיצד לנהוג, התייחסו לשאלה בכלים הלכתיים. למשל, בתקופה הכאובה של פינוי ימית, פסק הרב יעקב אריאל ש"תושבים הסבורים שאסור להם לנטוש את נחלתם… אסור להם להתנגד בכח ולהכניס את עצמם למצב בו יאלצו להגיב בכח".
הפסיקה החשובה שלו ושל רבנים נוספים קבעה גבול אבסולוטי, שבאף מקרה של פינוי אסור שהתנגדות תגיע לידי מלחמת אחים או התקוממות אקטיבית נגד השלטון החוקי של המדינה. בפינויים המצערים שהיו מאז, גבול זה נשמר. זהו הלקח החשוב שעלינו ללמוד ממלחמת האחים שתרמה לחורבן בית ה' וביתנו.
אולם לדעתי קיימת בעיה מהותית בהסתמכות בלעדית על המסורת ההלכתית בשאלה מעין זו. מה יקרה אם ייווצרו תנאים שיובילו לפסיקה הלכתית שיש מצווה להתנגד בכוח? לכן אני מבקש להציע כיוון שונה. לדעתי, החיוב לקבל את דין ההכרעה הדמוקרטית אינו נמצא רק במסגרת העקרונות ההלכתיים של ספרות השו"ת. זוהי גם מסקנה הנגזרת מהמציאות החוץ־הלכתית ומהאמנה שעליה "חתמנו", כשיצרנו וחידשנו את השותפות שכוננה את מדינת ישראל הדמוקרטית. כפי שהבעתי בצער את דעתי ברשימה הקודמת, הדמוקרטיה הישראלית היא מערכת שבדיעבד. היא דומה יותר לקביעת חז"ל ש"דינא דמלכותא דינא", ופחות ל"דין מלך" כפי שהיה רוצה הרב קוק.
על כן, אם ניאלץ להיות שותפים להחלטה הנוגדת את אמונתנו הדתית, יהיה זה בגדר "אנוס" ו"נכפה". שכן מוכרחים היינו להשתתף ו"לחתום" על אמנת הדמוקרטיה שאינה מתבססת על דין תורה ודין מלך, ולהתחשב במציאות של אחים שאינם מקבלים עליהם עול תורה ומצוות.
ולסיום, אם נחזור לדברי הראי"ה קוק, בעומק התפיסה הדמוקרטית שלו טמונה הנחת יסוד מהפכנית וקצת מיסטית: אמונה בהשגחה המלווה את כלל ישראל וברצון הכללי של האומה, שיש בו גילוי של אמת, אף שלפעמים הוא סותר לכאורה את מה שהיינו מצפים מדיון "סטנדרטי" בעקרונות ההלכה או המחשבה היהודית. לפי עיקרון זה, ניתן לייחס מעמד דתי אף לדמוקרטיה הבנויה על ציבור שאינו שומר תורה ומצוות. וכפי שהראי"ה אמר פעם: "הבדיעבד של האדם הוא הלכתחילה של ריבונו של עולם".
