שינוי מצב הרוח בפיד השמאלני ברשתות החברתיות היה מהיר וקיצוני. קינות נוסח "אני מתבייש להיות ישראלי" נוכח העימותים בגבול הרצועה – התחלפו באווירת חג בעקבות מסיבת העיתונאים של נתניהו ודרעי, בבחינת "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב". בצדק גמור מבחינתם, כי ההתקפלות המהירה של ממשלת ישראל ממדיניות ההגירה המוצהרת שלה הייתה תוצאה ישירה של המאבק בשטח: קמפיין בינלאומי אגרסיבי ואפקטיבי, בהפקת ארגוני השמאל הישראליים.
בניגוד ללא מעט אתגרי ביטחון לאומי מהעבר – כמו שחרור המחבלים בעסקת שליט, ההתמהמהות בטיפול במנהרות ב'צוק איתן', הכניעה לטורקים בפרשת המרמרה, קיפול המגנומטרים ועוד – סוגיית המסתננים הייתה תמיד דוגמה חריגה וזוהרת למשימה שראש הממשלה לוקח ברצינות. נתניהו הפגין לאורך שנים נחישות, עקביות ודבקות במטרה בנושא הזה. הוא התעקש על הקמת הגדר גם מול עתירות לבג"ץ וקמפיין בינלאומי חריף, תמך בהמשך מאמצי חקיקה גם כשבג"ץ פסל את חוק המסתננים הראשון, השני והשלישי, והטיל את כובד משקלו על קידום ההסכם מול רואנדה גם לנוכח לחצים פנימיים וחיצוניים.
מה גרם לו עכשיו להרים דגל לבן ולהכריז 'איני יכול עוד'? לא לגמרי ברור. צריך להיות הוגנים ולהודות שהטענה שלו כי ישראל נקלעה למבוי סתום – נכונה. השאלה היא אם הפתרון שבו בחר הוא המיטבי. זה בכלל לא ברור. אבל לפני כן צריך להבין מה קרה פה בחצי השנה האחרונה.
שני מהלכים אסטרטגיים קידמה מדינת ישראל ב־2017 כדי להתמודד עם אתגר המסתננים: הראשון הוא חוק הפיקדון, הקובע שאחוז מסוים ממשכורות המסתננים נשמר כפיקדון, שאותו יוכל העובד לקבל רק בעלייה על המטוס בדרך הביתה או למדינה שלישית. השני הוא הסכם השבה עם רואנדה, שהבטיח סכומים נאים למסתננים עצמם ולמדינה הקולטת. נגד ההסכם הזה הוגשה עתירה, בטענה שנכתב בו כי המסתננים יורחקו רק מרצונם החופשי, כשבפועל הם לא באמת חפצים בכך. נשיאת בית המשפט העליון דאז מרים נאור קבעה שההסכם חוקי ותקף, אולם את החוזה יש לקיים ככתבו ולכבד את דרישת רואנדה לרצון חופשי, ולכן אי אפשר להפעיל לחץ על המסתננים באמצעות החזקתם במתקן סהרונים. נתניהו פנה שוב לרואנדה, וזו הסכימה לתקן את ההסכם ולבטל את סעיף הרצון החופשי. ביצוע הפרויקט נקבע ל־1 באפריל.
כאן נכנסו ארגוני השמאל לפעולה עם מבער אחורי בכוח מלא. בהשאלה מקלוגהפט – מאבקי השמאל אינם חומוס, לא עושים אותם באהבה. הם ארגנו הפגנות מול שגרירויות רואנדה ברחבי העולם במטרה ללחוץ עליה לסגת מההסכם, הפעילו לובי אגרסיבי באו"ם, והציפו את העיתונים החשובים בעולם במאמרי ביקורת נוקבים על ישראל ורואנדה.
המספרים מלמדים שמדובר במאבק מדיני של אירופה נגד ישראל: הארגונים המרכזיים ובהם המוקד לפליטים ולמהגרים; האגודה לזכויות האזרח; רופאים לזכויות אדם; רבנים לזכויות אדם; המרכז לקידום פליטים אפריקנים; הקליניקות המשפטיות; אס"ף (ארגון סיוע לפליטים); ואמנסטי ישראל – מקבלים לא פחות מ־14 מיליון שקלים מדי שנה ממדינות האיחוד האירופי למטרה הזאת בלבד. התמחותם בדיס־אינפורמציה ובפרופגנדה גרמה אפילו לרבנים מכובדים בציונות הדתית להצטרף. המאמץ הפנימי פה התנהל בכמה זרועות: הפגנות שבועיות, טורי דעה אפוקליפטיים בעיתונות ולחץ אגרסיבי על בג"ץ.
שתי עתירות שהוגשו לבג"ץ ביקשו לשנות מהיסוד את השיח המשפטי, אחת מהן של אביגדור פלדמן. פרקליט השמאל הוותיק המציא פטנט משפטי חדשני: עתירה שאין בה שום טיעון משפטי, שמצליחה לא להיבעט על הסף עם הוצאות משפט גבוהות. פלדמן פתח את דבריו בכך שאין חוק האוסר על מדינת ישראל לממש את ההסכם עם המדינה השלישית, ומכיוון שכך מדובר ב'לקונה' שעל פי חוק יסודות המשפט דורשת פתרון על פי 'עקרונות המוסר והיושר של מורשת ישראל'. העתירה עצמה מחולקת לשני חלקים: הראשון הוא מיני דף מקורות הכולל את כל המופעים של השורש ג"ר במקרא. פלדמן עשה כנראה חיפוש אינטרנטי והעמיס כל מה שמצא, מ"ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" ועד "גר יתום ואלמנה לא תעשוקו".
בחלק השני, נשמו עמוק, הוא מצטט את עצמו מטור דעה שפרסם ב'הארץ'. הטקסט עוסק באביו, ניצול מחנה בוכוונלד, ששקל 35 קילו כשהחיילים האמריקנים שחררו את המחנה. החייל הראשון שמצא והרים אותו היה אפרו־אמריקני. בהמשך משווה פלדמן בין דבריה של מירי רגב לביטאון הנאצים 'דר־שטירמר'. מה הקשר בין זוועות השואה למדיניות ההגירה של ישראל? אין קשר, אבל אם מטפטפים את ה'אין קשר' הזה שוב ושוב הוא הופך בתודעה לסיבה ותוצאה. פלדמן עצמו הוא שהסביר פעם לכל עם ישראל מהו תפקידו של עורך הדין הפלילי – לעטוף את השקר בעטיפה אסתטית.
פיגוע אלקטורלי
כתוצאה מהלחץ רואנדה התקפלה וההסכם קרס. ביום שני בצהריים השיק נתניהו הסכם אלטרנטיבי עם סוכנות האו"ם לפליטים. עיקרו: ישראל תקלוט 16 אלף מסתננים, ומדינות גרמניה, איטליה וקנדה יקלטו 16 אלף נוספים. בהסכם הזה יש חורים גדולים: הראשון, אין בו התייחסות לכ־7,000 מסתננים שלא נספרו, שכן המספר הכולל של מסתננים השוהים בישראל עומד היום על 39 אלף. השני, המספר הזה כולל רק את המבוגרים בגיל העבודה, ולא כולל כ־8,000־10,000 ילדים הנמצאים בארץ. השלישי, המסתננים שייקלטו כאן יגישו בשנים הקרובות אלפי בקשות לאיחוד משפחות עם קרוביהם שנותרו באפריקה, ומעמד התושבות יקנה להם את הזכות לדרוש זאת, כך שהמספר יוכפל וישולש. הרביעי, גרמניה וקנדה הודיעו שההסכם לא נחתם על דעתן. החור החמישי והחמור מכולם, הוא שעצם ההתחייבות הישראלית להענקת מעמד למסתננים גורמת לכך שאיש מהם לא יסכים מכאן ואילך לעזוב מרצונו את המדינה, לא לקנדה ולא לשום מקום אחר. החלטה כזו גם מעודדת מהגרים נוספים לנסות להסתנן ארצה.
שמונה שעות מאוחר יותר קלט נתניהו שההחלטה הזו היא פיגוע אלקטורלי. ביקורת קטלנית נמתחה לא רק מהשותפות הקואליציוניות אלא גם מתוככי הליכוד. ביביסטים מושבעים שדבקו בו גם כשאמר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – הביעו אכזבה קולנית ברשתות החברתיות. נתניהו הבין מהר שאין דרך לתווך את ההחלטה הזו לציבור מצביעיו והודיע על הקפאת ההסכם, ולמחרת על ביטולו.
השאלה היא מה צריך לעשות בהיעדר הסכם, כאשר בג"ץ נושף בעורף הממשלה ולא מאפשר לה להפעיל את מתקן סהרונים ללא מתווה עתידי ברור. התשובה הפשוטה: המשך המצב הקיים. בשלוש השנים האחרונות התייצבנו על קצב עזיבה קבוע של כ־3,000 מסתננים בשנה. 2,000 מהם מקבלים אשרות הגירה לקנדה, והיתר חוזרים לאפריקה. הם עוזבים מסיבה אחת פשוטה: אין להם שום אופק חוקי בישראל. גם אם הם עובדים, חוק הפיקדון מספק להם תמריץ משמעותי לסיים מתישהו את העבודה ולקחת את הכסף השוכב בבנק. קנדה משוועת לעובדי צווארון כחול ומוכנה לקלוט אותם בקצב מתון. אם ישראל תמשיך במדיניות הנוכחית, הבעיה תצטמצם מאוד בתוך שנים ספורות. ייתכן שעצם החתימה על ההסכם עם רואנדה היה בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. הברכה מצויה בסמוי מן העין, וישראל צריכה להמשיך לעבוד בשקט.
